פרשת המסרונים: המדינה נתפסה על חם, הסנגורים חוגגים

1. "אם אספר את מה שאני יודעת, אהיה האדם המצוטט ביותר במדינה", אמרה שופטת המעצרים רונית פוזננסקי כץ בדיון הארכת המעצרים הראשון בתיק 4000, ביום ראשון שעבר, ולא ידעה עד כמה היא צודקת, ומהסיבות הלא נכונות. את ההתכתבות האסורה עם בא כוח רשות ניירות ערך, עו"ד ערן שחם שביט, ניתן לקרוא בשתי דרכים. בדרך המקלה - ניסיון משותף של השניים לרסן קצת את החמרות המשטרה כלפי העצורים. אבל הדרך שתפסה את מרכז הבמה היא התיאום הפסול של תוצאות הדיון בשלילת חירותם של אנשים. קודש הקודשים של זכויות האדם, המקום שאמור להיות השטח הסטרילי ביותר של אובייקטיביות וניטרליות שיפוטית.

צלם, ואולי חוקר פרטי של אחד העצורים, קלט את המסך הפתוח בנייד של שחם שביט. קליק קטן שאחראי לסיפור מטלטל שמאיים על מערכת המשפט. וזו היתה גם שעתם היפה של הסנגורים, שבדרך כלל אוכלים חצץ מהסינרגיה שבין רשויות האכיפה לבתי המשפט. והפעם הם התייצבו זמנית בצד המנצח. "אני האחרון לחבוט במדינה, מעבר לנדרש להגנה על מרשי", אמר סנגורו של שאול אלוביץ ז'ק חן. וחן חבט ככל שנדרש: "מדובר במעצר בלתי חוקי בעליל, יש כאן הודאה של המדינה שההליך זוהם".

2. למשל בדיאלוג הווטסאפ על כוונת השופטת, ב"הנחיית" שחם שביט, לעצור את איריס אלוביץ' וסטלה הנדלר ליומיים, לאחר שתתבקש לשלושה. סחר הסוסים הרגיל הזה, תועד הפעם שחור על גבי מסרון. המדינה נתפסה "על חם", ולכן נסוגה לשחרור מיידי של השתיים למעצר בית. "העמדה של המדינה היא מלאכותית ומצומצמת לשורות הווטסאפ", טען חן, "אבל איפה המדינה לוקחת בחשבון את המשמעות העמוקה של הזיהום". והמשמעות הזו היא בעיטה בראש לערכים החוקתיים הנעלים של כבוד האדם וחירותו. עו"ד ירון קוסטליץ, סנגורו של ניר חפץ, שלף לצד כבוד האדם את ההגנה מן הצדק. "הפגם האדיר מחייב שחרור במנותק משאלת האשם והחפות של מרשי", טען, "המדינה לא יכולה לטעון שחפץ משבש כשהיא עצמה משבשת הליכי משפט". ולאחר כבוד האדם וההגנה מן הצדק גויס גם קפקא. "קראתי אתמול את קפקא", אמרה עו"ד מיכל רוזן עוזר, הסנגורית של איריס אלוביץ', "וראיתי עצמי כעורכת דין מהסיפורים האלה".

השופטת פוזננסקי כץ צילום: מוטי קמחי

3. "המתווה", כנאמר במסרים, נועד לתאם ולבדל בין העצורים. זוהי חציית קו אדום, ולא רק משמעתי. עבירת הפרת אמונים, שמהותה היא פגיעה של עובד הציבור באמון הציבור יש כאן. אבל כדי שהפרת האמונים תהפוך לעבירה פלילית, עליה להיות מהותית (כפי שנפסק בהלכת שבס). אם תכלית המסרונים נועדה אך לדווח על ריסון המשטרה, תקטן הנטייה להפעיל את הגרזן הפלילי.

4. לדיון בבוקר שלחה המדינה את עו"ד יהודית תירוש. לא רק כדי לנקות את הלכלוך שהותירה היחידה החוקרת, אלא גם להעביר מסר. תירוש היא מנהלת מחלקת ני"ע בפרקליטות מיסוי וכלכלה. סוג של פרקליטת מחוז שמלווה את החקירה. בהופעתה היום בשלבי החקירה והמעצר יש הצהרה ברורה - להסביר לשופט שמדובר עדיין בתיק חמור שיגובש בסוף לכתב אישום, ולאותת לו - נכון, סרחנו, אבל פנינו קדימה, יש כאן מושחתים שצריך להמשיך ולהחמיר עמם בדרך לכלא או להסכם עד מדינה.

5. תנאי המעצר, עילות המעצר וחלופות המעצר הם סיפור משנה חשוב בפרשה. הסנגוריה הציבורית זועקת כבר שנים על רמיסת החוק וכבוד האדם בהליכי המעצר. התקשורת לא ממש ששה לטפל בזה, במיוחד בהקשר הנוכחי. גם הפשפשים שתקפו את חפץ התקבלו באהדה מסוימת, שהשתלבה בשמחה לאידו של האיש. וזה מחזיר אותנו לזעקת הסנגורים עוד לפני שהתפוצצה הפרשה הנוכחית, כשטענו לשימוש נלוז בתנאי המעצר המחפירים כדי לשבור את רוחם של העצורים במטרה להמירם לעדי מדינה, והכל בחסות שיפוטית. טענותיהם התקבלו לכל היותר כעוד ססמאות הגנה לחילוץ לקוחותיהם המושחתים.

ערן שחם שביט צילום: עמית שעל

בכלל, ישראל חסרה אתוס שמפאר סנגורים. בישראל, כמו שכתב פרופ' יורם שחר, מעריצים בעיקר תובעים ושוטרים. ואם יש טיפה חמלה היא שמורה בדרך לעלובי החיים כעמוס ברנס, סולימן אל עביד ורומן זדורוב. הסיפור הנוכחי איפשר לסנגורים, ליום אחד, להפנות את זרקור עיוות הדין גם כלפי שאול אלוביץ' וניר חפץ, ולהציג אקדח מעשן שתומך במזימה כלפיהם. "זכיתם לרגע של סימפטיה השמורה למגיני העשוקים והנדכאים", אמרתי לז'ק חן, שהשיב: "אלוביץ', לאחר החילוטים המסיביים, הוא אכן חסר כל".

6. בין התביעה לשופטים מתקיימים תיאומים טכניים באשר למועדי הגעה לדיונים, למסירת חומרים וכיוצא באלה. בין שחם שביט לפוזננסקי כץ נוצרו יחסים קרובים מאז חקירת 4000 דור ראשון. האינטימיות הפכה לזחיחות. שחם שביט הרשה לעצמו ללכת כמה צעדים רחוק מדי. השופטת שיתפה פעולה ולא השכילה להבין את המשמעות של התכתובת. רק בגלל זה היא צריכה להתפטר מיוזמתה ולא להמתין לתוצאות הבירורים השונים.

7. בערב, לאחר הקראת הארכות המאסר, התברר שכשל הניסיון הסנגוריאלי לרתום את התקלה להקלה. השופט מסארווה נענה למדינה ונמנע מלהעניש אותה על הכישלון, כמקובל למשל בארה"ב, שם משלמת המדינה על מחדלים, מתוך תפיסה שיש להחמיר עם אוכפי החוק לא פחות מאשר עם מפריו. הסנגורים מערערים, בתקווה שהמחוזי יגלה אהדה גדולה יותר לעמדה זו.