בתנועה: אם אין מקלובה, שיאכלו סושי

"אל תופתעו אם לא יגישו אוכל", אמר אבא של אלישה. "איך לא יגישו אוכל? זאת חתונה", אמרתי בעודי בוחן במראה את איכות תחיבת חולצתי למכנסיי. "כן, אבל אתם במעגל די חיצוני של המוזמנים. יש ערב למשפחה הקרובה שבו אוכלים המון, ויש ערב למשפחה מורחבת יותר שבו אוכלים קצת פחות, ויש ערב לכל הכפר, שבו אין אוכל. כבר הייתי בכך וכך חתונות פלסטיניות. זה מה שלמדתי". הבטתי לעבר רעייתי ואמרתי לה בביטחון: "יהיה משהו. אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

החגיגה, במקרה הזה, היתה נישואיו של מוחמד, בנו של מוסטפה ואחיינו של עזיז, שעם שניהם אני עובד כבר שנים בתחום התיירות. המיקום: אולם שמחות בעיירה אל־עזרייה, שטח B, דקות אחדות ממזרח לחומת ההפרדה החובקת־חונקת את מזרח ירושלים. זמן הגעה מתל אביב: שעה וחמש דקות. האולם: צנוע. החתן: חתיך ביותר. הכלה: סמויה מהעין, כי גברים ונשים מופרדים באדיקות. אוכל: אין. על השולחנות נראו רק בקבוקי קולה וספרייט ותרמוסים קטנים של קפה. שאלתי את עזיז למה עליי לצפות. "לכלום", אמר.

איור: שמרית אלקנתי

"מה כלום? אוכל?"

"לא יהיה".

"ריקודים?"

"היו ביום חמישי".

"נרגילות?"

"לא הערב".

כאשר אבדנו אבדנו. מזגתי קפה, נהניתי מהשיחה עם האיש ועדכנתי במסרון את אלישה שמעבר למחיצה כי מצבנו אינו משביע רצון יותה משלה. אף שבשלב מסוים הגיעו צלחות חד־פעמיות עם חתיכות של עוגת קרם על גבי עגלת פלסטיק כתומה. אבל לי יש טריגליצרידים גבוהים, אז לא נגעתי.

אין באנשים האלה שמץ של קמצנות. כבר אכלתי אצלם הררי מקלובה משובחת. זאת פשוט מסורת שמקלה על מעוטי יכולת, כך מתברר. אם מקובל שבחגיגת החתונה הגדולה אין קייטרינג, הדבר מאפשר גם למוחלשים כלכלית לארח את הקהילה כולה בשמחתם. ומעט התקציב הולך על זיקוקין די נור, כי בלעדיהם אי אפשר.

אבל אני הייתי צריך לדעת שעליי להזין את עצמי מראש. ובעזרת הנשים הרעב ניכר אף יותר, ככל שהמסרונים הלכו והתרבו. נפרדתי לשלום מכולם ונפגשתי בחוץ עם אלישה ועמיתתי אבי מקליפורניה. איכשהו הצלחנו לנתב את הרכב דרך המולת התנועה של אזור אולמות השמחה, ובהאטה שלקראת המחסום התחלנו לשקול את מהלכנו הלאה. "שניכנס לירושלים?", הצעתי. "ערב שבת היום, מה שטוב — סגור", השיבה אלישה. "אבו גוש?", ניסיתי. "תחליטי מהר, כי תיכף המחלף!".

אבל המחלף חלף, אז הוספנו לדהור. בסיבובי שער הגיא צץ חשק לסושי ויתר הנסיעה הועברה בניסיון לבחור מיקום שיהיה גם מגניב וגם סביר מבחינת חניה. הרמנו כמה טלפונים. כל השולחנות תפוסים, ואיפה שיש מקום לשלושה, לא היה מקום לעגלת תינוקת. זה היה הזמן לחשוב מחוץ לקופסה. "מה עם פתח תקווה?", הצעתי. הגבות ברכב התרוממו בחשדנות. "קל להגיע לשם מהכביש, יש מלא חניה ומקומות שפתוחים בשבת", הסברתי.

אבי ערכה חיפוש זריז והשתאתה מכמות מסעדות הסושי שבהן בורכה אם מושבותינו. כל פנייה בארץ הזאת מגלה לה הפתעה חדשה. היא נכנסה לקטע ואלישה בעקבותיה. בעשר וחצי נחתנו מורעבים במגרש החניה של מרכז קניות גדל מידות, ביג שאינו ביג, לצד דרך רבין. פסענו מבעד לדלת עשויה עץ אורן אל חלל מוחשך קמעה שפופ עכשווי התנגן בו ברוך. בקבוקי סאקה זרחו מעל הבר. המלצר היה חתיך, והמארחת עסוקה באלף דברים. הזמנו קומבינציה למשפחה של לוחמי סומו וגם שלושה סלטים גדולים, והתחלנו לקלף את הצ'ופסטיקס מתוך ציפוי הנייר בחוסר סבלנות. יאללה, שיבוא. שיבוא.

"מעניין מה הם יחשבו אם נספר להם שאנחנו כל כך רעבים כי באנו מחתונה", צחקה אלישה. "בחתונות ישראליות בדרך כלל יש אפילו עמדת סושי".

כשהגיע האוכל, נחת רוגע שאפשר לנו להתפלא. "אני לא מאמינה איך בערב אחד הצלחנו להיות גם שם וגם כאן", אמרה אבי, "גם בחתונה מסורתית ערבית בשולי המדבר וגם בסושי־בר יאפי במתחם מסחרי בסגנון דרום פלורידה. איך הארץ הזאת בכלל אפשרית?"

"פעם זה היה מה שהכי אהבתי בה", אמרתי. "השתגעתי מהעובדה שניתן לנוע כאן בין עולמות, כל עוד מעזים ולא מקשיבים לאיסורים הטיפשיים. אבל מאז קראתי קצת ועכשיו זה דווקא מדכא אותי. יש כאן חברה מערבית שממוקמת בלב המזרח התיכון ושמבודדת את עצמה ממנו בעקשנות. פעם הרגשתי בבית גם כאן וגם שם. מאז הפסקתי לקחת את הבידול כמובן מאליו, איבדתי מנוח".

בכל לילה אחר, מחשבות כאלה היו הורסות את טעמה של הסעודה בפי, אבל התיאבון היה עז מדי, ושמחתי בשמחת מוחמד וכלתו עזה אף היא. רוטב הסויה שבצלוחית הקטנה דמה לקפה שנמזג לכוסות הזעירות שם בהרים. ערבבתי לתוכו הרבה ווסאבי ופתאום, למרות הכל, אהבתי את ארצי הקרועה מאוד.