בתנועה: היהודי הסודי

המסע האמיתי הראשון של חיי סיפק סיפור קטנטן, חסר כל משמעות בפרשנות אחת, אבל בעל משמעות משפטית, היסטורית ולאומית בפרשנות אחרת. הייתי אז בוגר תיכון טרי שיצא לחרוש את אירופה. באמסטרדם קניתי אופניים ורכבתי לכיוון בריסל. היום היה יפהפה והמפה שרכשתי הובילה אותי לדרכים צרות ושקטות בין כרי מרעה וטחנות רוח. נדהמתי לראות שלא גדרות תוחמות את החלקות, אלא תעלות. התרגשתי מחמידותן של הפרות ומהרצינות שבה הן לועסות את העשב העשיר. בעיר קטנה שכולה לבנים חומות וכנסיות מחודדות צריחים אכלתי גלידה נהדרת.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

שום דבר בעולם הזה לא מושלם, ובערב מזג האוויר הפנה לי עורף. טיפות גשם גדולות הטביעו את תוכניתי ללון בשדה, והניסו אותי לתוך עיירה ושמה סחונהובן — מקום קטן ושכוח אל מכדי שתהיה בו אכסניה. לא היה לי תקציב למלון, ובכל זאת נכנסתי לאחד, כי מי רוצה להירטב? פקיד הקבלה יעץ לי לרכוב לשולי העיירה. הוא רשם כתובת על פתק והבטיח ששם אמצא מיטה זולה.

איור: שמרית אלקנתי

כשהגשם נחלש התגלגלתי למקום והקשתי על דלתו של בית חדיש יחסית וצנוע, זהה ליתר הבתים שסביבו. גבר מזוקן לבוש בחלוק בית פתח את הדלת. הוא אישר שאחד מחדריו פתוח לאורחים ושאל מנין אני. אמרתי שאני מישראל. האיש נתן בי מבט ממושך ומוזר. "אתה לא יהודי במקרה, הא?", חקר.

"סליחה?", השבתי.

"אתה לא במקרה יהודי?". חיתוך דיבורו האיטי, החוקר, היה זר לי, צמרר אותי. הבנתי שאני נפגש לראשונה עם האיום שעליו שמעתי כל חיי. ידעתי שהאיום ממשי, שזה עלול להסתיים ברע, ובכל זאת זקפתי גו. "במקרה אני כן יהודי".

ואז זה קרה. הוא זקר את אצבעו המורה והפנה אותה הלאה משנינו, לעבר הרחוב, כאומר: 'פשוט עוף מפה'.

הייתי בתום יום ארוך של מאמץ, ולא היה לי שום עניין להתמודד עם השיט הזה. תפסתי את כידון האופניים והתחלתי מפנה אותם לאחור, מנסח בראשי את הקללה המרה שאטיל בעוזבי, אלא שאז, ברגע האחרון, הבחנתי לאן בדיוק כיוונה אצבעו של הפונדקאי. הוא הצביע לעבר הגינה שבחזית הבית, שבה משלה ערוגת פרחים גדולת מידות בצורת מגן דוד. "אה, א־ת־ה יהודי!".

"חצי", אמר, והזמין אותי פנימה כשפניו חסרות הבעה. לצד מפתן הדלת הציג בפניי מזוזה. היא לא היתה ממוסמרת למשקוף אלא הונחה על מדף סמוך, אבל גודלה היה כשל בקבוק יין, וזה עוד כלום לעומת הטפט שקישט את קיר הפרוזדור בקומה השנייה, שהיה כולו צילום של הכותל המערבי.

הגשם בחוץ התחזק. ישבתי על המיטה, מביט בחלון ומתענג עליו, והרהרתי בשותפות הגורל היהודית. לא חשתי זיקה רבה לאיש שבחלוק הבית, ודאי לא לחוש העיצוב שלו, ובכל זאת שמחתי שנפלתי לידיו דווקא ולא לידי איזה אנטישמי בלי ערוגה בחצר. מוזר לנו תמיד לפגוש ביהדות התפוצות, אבל מה שקרה הרגיע אותי, כולל עלות החדר, שבאמת לא ניקבה חור עמוק בכיסי. במהרה ישנתי שנת ישרים.

כשהתעוררתי, ניגשתי ופתחתי את הדלת. לתדהמתי הוא כבר עמד שם, כאילו המתין שעות לקומי, ומגש ארוחת הבוקר בידו. זה היה קצת מבהיל, אבל לך תתווכח עם התרגשותו של חצי יהודי שפגש יהודי קומפלט בלילה גשום. הארוחה היתה עשירה, לא במיוחד כשרה, והכילה את המרכיב ההולנדי האהוב עליי: "האחל־סלאח", פתיתי שוקולד קטנים שנהוג לפזרם על לחם לבן, מרוח בשכבה נדיבה של חמאה.

משסיימתי, ארזתי פקלאותיי ונערכתי לצאת שוב אל הדרך. את בעל הבית מצאתי בגינה, מטפח את פרחיו. שילמתי לו והודיתי לו ובירכתי אותו בברכת פרידה עברית ארוכה, שיהיה מבסוט.

הוא לא חייך, אלא הביט בי ברצינות תהומית, כאילו בוחן דף גמרא. שחררתי את אופניי מגדר גנו והתגלגלתי לעבר העיר הבאה. מאחוריי שמעתי אותו קורא בקול מילות פרידה ועמן בקשה מעומק הלב: "הרוג את ערפאת!" צעק האיש בחלוק במורד הרחוב ההולנדי הרגוע. "הרוג את ערפאאאאאאת!"

אנחנו תמיד חוקרים בסוגיית "מיהו יהודי". האם אני יהודי? האם אני מספיק יהודי? האם חצי יהודי הוא יהודי? לפעמים נדמה לי שמצאתי תשובה, ואז נפגשים מול עיניי שני יהודים שונים בתכלית, ושוב אני מבולבל. זה קורה באולם הקולנוע הקטן במרכז המבקרים במצדה, למשל. מצד אחד: אלעזר בן יאיר, גיבור קדום מסוקס, מצד אחר: מנחה הסרטון, גוץ ממושקף שמזכיר את ג'ורג' קונסטנזה, וחולצתו תמיד תחובה היטב במכנסיו.

זה יהודי וגם זה יהודי, ואיכשהו ההיסטוריה מאמצת את שניהם תחת אותה קטגוריה. אבל נדמה לי שאי אז ב־1994, במפגש עם חצי יהודי נלהב אך קפוץ־הבעה על תעלות סחונהובן, היקום היהודי כמעט קרס לתוך עצמו. קצת יותר הבדל מזה, וחור שחור יהודי היה נפער ממש תחת אותה ערוגה, והופך את כולנו להאחל־סלאח.