ד.נ.א: דדי פרלמוטר למד מאמו שאסור להתעצל

"גדלתי ברמת גן, ילדות נורמלית לחלוטין, אבל החיים היו כנראה קשים משחשבתי, כשהבנתי שכל מעיל שלבשתי עבר 15 בני משפחה עד שהגיע לפרקו. הוריי אברהם וזהבה עלו מגרמניה בשנות השלושים, כילדים, והחלו לעבוד בליטוש יהלומים כבר בגיל 14. היא רצתה ללמוד, 'חלמתי שאני סטודנטית שנוסעת ללמוד באוניברסיטה העברית', אבל רק אחרי שמלאו לה 50 היא זכתה להוציא תעודת בגרות ותעודת הוראה. כשלדעתה לא הייתי מספיק רציני בלימודים אמרה לי: 'יש לך הזדמנות שלי לא ניתנה'.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"אבא נהג לקום מוקדם בכל יום, כי 'אם לא קמתי מוקדם כל היום התבזבז'. כשראיתי סדרות אנגליות בטלוויזיה על אנשים שקמים בבוקר ושותים תה באטיות הוא אמר: 'בטלנות של אריסטוקרט אנגלי אי אפשר ללמוד, זה מקצוע שרוכשים מינקות', רצה לומר שעבורי כבר מאוחר מדי בשביל זה. כשהתבטלתי ולא למדתי כילד, אמא דקלמה לי פואמה ארוכה בגרמנית על העצלן: 'מחר, מחר, ולא היום, יאמר העצלן בכל מקום'. בסוף הפואמה מתארים בת קול שיוצאת מהשמים ואומרת לעצלן: 'לנוח הן תספיקה עוד - בבוא צו מרום'. כך שהמסר בבית היה: עד שמגיע צו שמים לנוח חייבים לעבוד. במסגרת תפקידי האחרון באינטל, כשיצאתי מהבית בכל יום ב־5 וחצי בבוקר וחזרתי לכל המוקדם ב־7 בערב, אמא כעסה שאני עובד הרבה, ואמרתי לה: 'צו מרום עוד לא הגיע'. היא השיבה: 'לו ידעתי שכך תעבוד לא הייתי מדקלמת לך את השיר הזה'. היא כנראה לא הבינה עד כמה הוא משפיע עליי. הוא השפיע עליי גם כשהתלבטתי בין רילוקיישן עם הזדמנות מקצועית שלא תחזור לפרידה מהוריי שכבר היו מבוגרים מאוד, אני חושב שהשיר סייע לי להחליט לנסוע.

1967. דדי פרלמוטר בר המצווה (מימין) עם הוריו אברהם וזהבה ואחיו עמי (16) וליאור (8), ברמת גן

"אמא היתה סגורה יותר, ביתית, ואבא חברותי ומוחצן. הוא נהג לומר לנו: 'היה אדם, ורק אחר ירא שמים ובר לבב', והדגיש תמיד: 'יושרה והגינות עם אנשים חשובות יותר מלהרוויח עוד כמה גרושים'. כשהייתי בן 5 הוא ניסה להקים מלטשת יהלומים. העסק לא הצליח, אבל אחד משותפיו נהפך לחבר קרוב עד מותו. שנים אחר כך הוא הקים עסק מצליח לליטוש, אבל לא רצה שאצטרף: 'זאת עבודה משעממת, אני לא שואף שתעבוד איתי'. הוא חשב שאוכל לרכוש השכלה ולהתפרנס מעבודה מעניינת יותר.

"במלחמת יום כיפור איבדתי את אחי עמי. אמא נהפכה לעצובה יותר, אבל בני המשפחה עשו מאמץ להמשיך בחיים בשבילי ובשביל אחי הקטן. הייתי אז בקורס קצינים, והוריי ביקשו שאעבור ליחידה עורפית. סירבתי, עד ששכן אמר לי: 'אתה לא מבין מה יקרה להורים שלך אם יאבדו גם אותך'. רק היום כשאני אבא וסבא אני מבין כמה לא מתחשב הייתי כשהתעקשתי".