טיל לחיבורים. קללל: חוקרים ישראלים גילו את הפנדל המושלם

לבעיטות 11 בכדורגל יש משמעות כלכלית עצומה. למשל, ליגת האלופות מוכרעת לא פעם בדו־קרב פנדלים, כשניצחון בגמר יכול להניב לקבוצה יותר מ־100 מיליון דולר בהכנסות מיידיות ועתידיות (מחסויות, השבחת המותג, מכירת שחקנים וכו'). במקביל, הפסד בגמר עשוי לעלות מאות מיליונים למועדון. לדוגמה, בספרם "סוקרנומיקס" טוענים סיימון קופר וסטפן שימאנסקי כי הפנדל המוחמץ של ג'ון טרי בגמר 2008 מול מנצ'סטר יונייטד עלה לצ'לסי כ־170 מיליון דולר.

על פניו, בגלל הכסף הגדול שמונח על נקודת הפנדל, מפתיע שעדיין יש מומחי כדורגל שמאמינים כי הם "אינם ניתנים לאימון" (פול ברייטנר, לשעבר מגן נבחרת גרמניה), וכי הם עניין של מזל.

מפתיע יותר זה שבמקומות רבים נהוג - לפני משחק גביע, שבו עלולה להגיע להכרעה באמצעות פנדלים – לא להתכונן כלל לדו־קרב. לכל היותר, לבעוט באימון המסכם כמה פנדלים, להבקיע חלק, וכך "לבנות את הביטחון של השחקנים".

* * *

במחקרים שערכנו הראינו כי המודל האידאלי הינו 'טיל לחיבורי הקורות', שבו אחוזי ההבקעה הינם 100%, וזאת משום שהשוער - אפילו הטוב בעולם – אינו מסוגל להגיע לשם" צילום: רויטרס

סביר להניח שאחוזי ההבקעה באימון תמיד יהיו גבוהים – לאורך זמן, נניח כ־75% (אחוז ההצלחה של פנדלים בגרמניה מאז 1963) – אולם האם בזכות כמה בעיטות באימון מסכם, השחקנים התכוננו באמת ל"שוט-אאוט" הצפוי להם (אולי)? בוודאי שלא.

אחוזי ההבקעה הגבוהים הללו נובעים בראש ובראשונה מכך ש"השער גדול והשוער קטן". במצב של אימון, שבו אין תנאי לחץ, סביר להניח ששערים יובקעו באחוזים טובים גם בהיעדר מודל כלשהו לבעיטה. אלא, שאם אימוני פנדלים אינם מהווים חלק משגרת היומיום, המאמן עלול לשדר לשחקנים כי "צפויה איזו בעיה שאליה אנו צריכים להתכונן במיוחד" אם יתחיל להתאמן עליהם לפני משחק גביע או גמר. כלומר – מאמן עלול דווקא לגרום להגברת הלחץ על השחקנים – מה שלא יסייע בלימוד המלאכה.

* * *

העיקרון הראשון בהכנה לפנדלים הינו הגדרת מודל מוטורי אופטימלי לבעיטה.

במחקרים שערכנו הראינו כי המודל האידאלי הינו "טיל לחיבורי הקורות", שבו אחוזי ההבקעה הינם 100%, וזאת משום שהשוער - אפילו הטוב בעולם – אינו מסוגל לקפוץ מהר מספיק וגבוה מספיק כדי לעצור בעיטה כזו. מקובל להגדיר את הפנדל כ"דו קרב" בדומה לאבירים בימי הביניים או ל"משחק" במונחי תורת המשחקים; "טיל לחיבורים" מוציא את השוער מהמשחק והופך את הפנדל למצב דומה לזריקת עונשין בכדורסל, שבו הביצוע תלוי רק בבועט.

על־פי עקרונות האימון מכוון המטרה של אריקסון ("חוק ה־10,000 שעות" המיוחס לו למרות שמעולם לא התכוון לכך), על השחקנים לבעוט שוב ושוב לחיבורים מנקודת ה־11 עד שיהפכו ל"מומחים בטילים לחיבורים".

פרופ' מיכאל בר אלי צילום: מזל שופן

מבחינה מנטלית, גם כן צריך הכנה מיוחדת - לטווח הארוך. כששואלים "בועטי 11" מה הם עושים לפני הבעיטה, הם נוהגים לענות: "כלום". אלא, שהחוקר הנורבגי ג'ורדט הראה כי לפני הפנדל נתונים הבועטים ל"חרדה מצבית" גדולה, שעלולה להגרום להם להפרעות ניכרות בביצוע.

בבדיקה שערכתי מאז הקמת ליגת האלופות, מסתבר שאחוזי הבקעת הפנדלים בגמר יורדים ל־65% בערך – ממצא שעל פניו מדהים לאור העובדה שלגמר ליגת האלופות מגיעים השחקנים הטובים בעולם.

מהמחקרים עולה שיש לשלב באימונים סימולציות לחץ המתמקדות בפרק הזמן שלפני הבעיטה. כלומר: את "10,000" הבעיטות הנ"ל יש לבצע תוך שילוב הכנה מנטלית - אולי דרך תחרויות ו/או הנחת מכשולים מנטליים לשחקן באימון.

אימון הבעיטה צריך לכלול גם את "השלב המכין", המתחיל מרגע שהשחקן ניגש לבעוט, ולא מרגע הבעיטה. לצורך זה ניתן למשל להשתמש ב"גישת חמשת הצעדים" של פרופ' רוני לידור (גישת חמשת הצעדים מבוססת על שילוב של מספר צעדים קבועים שמהווים משוב ביולוגי, אימון אוטוגני וטכניקות הדמיה של הספורטאי), אשר נוסתה בעיקר עבור זריקות עונשין בכדורסל. השיטה עשויה להיות מיושמת גם בפנדלים, בעיקר במצב בו השוער "יוצא מהמשחק".

* * *

ואם הזכרנו את השוער – מה הוא יכול לעשות במצב בו הסיכויים הינם בעליל נגדו? לפי סקירה שערכו לידור ושותפיו, השוער יכול לנסות להגדיל את יכולת הציפיה שלו (לאן ייבעט הכדור?), וכן לנסות לבלבל את הבועט על-מנת להסיח את דעתו. אלא שכאשר מתבצעת בעיטה אופטימלית ("טיל לחיבורים"), כל אלה לא ישנו, שכן תוצאות הבעיטה תהיינה תלויות רק בבועט, או ליתר דיוק, בהכנה המוטורית־מנטלית שלו לתחרות. 

הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית בוינגייט ובאוניברסיטת בן גוריון