המיתוס השגוי של הקיפאון המתמשך
השיפורים בצמיחה ובשיעורי האבטלה בארה"ב מוכיחים שהטיעון "הכלכלה התקלקלה", שהשמיעו בכירי ממשל אובמה, כיסה על מדיניות כלכלית כושלת. חבל רק שמי שהוכיח את זה הוא נשיא דמגוג, שתוכניתו הכלכלית אינה מבשרת טובות
האנשים שניהלו את ההתאוששות של 2008 (שהם גם מי שנושאים באחריות לרגולציית־החסר טרום המשבר), נמשכו לרעיון של קיפאון מתמשך, מכיוון שהוא עזר להסביר את כישלונם בהשגת התאוששות מהירה ואיתנה. אירועי השנה החולפת חשפו את השקר: העלייה הפתאומית בגירעון האמריקאי מכ־3% לקרוב ל־6% מהתמ"ג, שנבעה מתכנון לקוי של מבנה המס הרגרסיבי, והסכמה חוצת מפלגות להעלאת ההוצאות, דחפו את הצמיחה מעלה לאזור ה־4% והורידו את האבטלה לרמתה הנמוכה ביותר זה 18 שנים. הצעדים הללו לא תוכננו כראוי, אך הם מוכיחים שעם תמיכה פיסקאלית מספקת ניתן להגיע למצב של תעסוקה מלאה גם כששיעורי הריבית עולים מעל לאפס.
בית מוצע למכירה לאחר משבר 2008. "ממשל אובמה לא עשה די כדי למנוע ממשקי בית עניים להפסיד את בתיהם" צילום: בלומברג ממשל אובמה טעה טעות קריטית ב־2009 כשלא אימץ תוכנית תמריצים פיסקאלית גדולה, ארוכה, בנויה היטב וגמישה יותר. לו היו עושים זאת, ההתאוששות הכלכלית היתה חזקה יותר. המהלכים שננקטו הובילו לכך שבשלוש השנים הראשונות של "ההתאוששות" הזו, רק האחוזון העליון נהנה מצמיחה בהכנסות. חלקנו הזהיר כבר אז שההאטה תהיה כואבת וארוכה, ושהתוכנית הנדרשת צריכה להיות חזקה יותר. אני מעריך כי המכשול העיקרי היה ההנחה שהכלכלה רק נתקלה במהמורה קלה: אשפזו את הבנקים בבתי החולים, ספקו להם טיפול מסור (במילים אחרות, אל תטילו שום אחריות על הבנקאים ואפילו אל תנזפו בהם, אלא עודדו אותם על ידי הפיכתם ליועצים על הדרך הנכונה להתאוששות), וחשוב מכל, המטירו עליהם כספים — והכל יסתדר במהרה.
אך קשיי הכלכלה היו עמוקים יותר מכפי שהניחה האבחנה הזו. ההשלכות של המשבר הפיננסי היו חמורות יותר, והחלוקה ההמונית מחדש של הון והכנסות לאחוזונים העליונים החלישה את הביקוש המצרפי. הכלכלה חוותה מעבר מייצור לשירותים, וכלכלות שוק לא מנהלות מעברים מסוג זה בצורה מוצלחת בעצמן.
מה שנדרש אז היה יותר מסתם חילוץ בנקים מסיבי. ארה"ב נזקקה לרפורמה יסודית של המערכת הפיננסית. חוק דוד־פרנק (Dodd-Frank) מ־2010, שחיזק את הרגולציה, הקשה על הבנקים להזיק לכל השאר, אם כי הוא לא מנע זאת מהם לחלוטין. הוא גם לא הצליח לוודא שהבנקים יעשו מה שהם אמורים לעשות — למשל, להתמקד יותר בהענקת הלוואות לעסקים קטנים ובינוניים.
נדרשה גם הגדלה של ההוצאות הממשלתיות, אבל בצדן נדרשו גם תוכניות אקטיביות יותר של חלוקה מחדש וחלוקה מוקדמת, כאלו שיטפלו בהיחלשות כוח המיקוח של העובדים, בצבירת הכוח בידי חברות גדולות, ובניצול התאגידי והפיננסי. בדומה, מדיניות ממוקדת לשוק העבודה ולתעשיות היתה יכולה לסייע לסקטורים שנפגעו כתוצאה מדעיכת הסקטור התעשייתי.
קובעי המדיניות לא עשו די אפילו כדי למנוע ממשקי בית עניים להפסיד את הבתים שלהם. התוצאות הפוליטיות של הכישלון הכלכלי הזה היו צפויות וקלות לחיזוי: היה ברור שאלה שספגו יחס כל כך גרוע עלולים לפנות לדמגוג. אם כי איש לא היה יכול לחזות שארה"ב תבחר בדמגוג כל כך גרוע כמו דונלד טראמפ: גזען מיזוגן שנחוש להרוס את מערכת המשפט בבית ומחוצה לו, ופוגע במהימנות המוסדות שאמונים על הערכת המציאות ותיאורה, כמו התקשורת.
תוכנית תמריצים פיסקאליים גדולה כמו זו שננקטה בסוף 2017 ותחילת 2018 (ושהכלכלה לא באמת נזדקקה לה) היתה יכולה להיות משמעותית בהרבה עשור קודם, כשהאבטלה הרקיעה שחקים.
זה מוביל, כמובן, לשאלה מתבקשת: האם שיעורי הצמיחה בשנים הבאות יהיו גבוהים כבעבר? התשובה תלויה בקצב השינויים הטכנולוגיים: ההשקעה במחקר ופיתוח, בעיקר במחקר הבסיסי, תהווה גורם מכריע, גם אם השפעתו תדרוש זמן. הקיצוצים שמקדם ממשל טראמפ אינם מנבאים טובות. גם בהנחה שהקצב הטכנולוגי יהיה גבוה, ניוותר עם רמה גבוהה של חוסר ודאות. ב־50 השנים האחרונות שיעורי הצמיחה לנפש רשמו שינויים מפליגים: מ־2%–3% בשנה בעשור(ים) שאחרי מלחמת העולם השנייה ל־0.7% בעשור האחרון. אבל אולי פיתחנו אובססיה מוגזמת לצמיחה — בייחוד כשמביאים בחשבון את הנזק לסביבה, ואת העלויות שיהיו אם הצמיחה הזו לא תיטיב עם רוב האזרחים.
אפשר ללמוד הרבה לקחים מהמשבר של 2008, אך החשוב מכולם הוא שהאתגר המרכזי היה — ונותר — פוליטי, ולא כלכלי: אין שום דבר אינהרנטי שמונע מהכלכלה מלהתנהל באופן שיבטיח תעסוקה מלאה וחלוקה הוגנת של פירות השגשוג. "קיפאון מתמשך" היה רק תירוץ שכיסה על מדיניות כלכלית כושלת. אם לא נתגבר על האנוכיות וקוצר הראייה שמגדירות את הפוליטיקה שלנו — בייחוד בארה"ב, תחת טראמפ ותומכיו במפלגה הרפובליקנית — כלכלה שמשרתת את הרוב, ולא את המעטים, תיוותר חלום בלתי־מושג: גם אם התמ"ג יעלה, הכנסתם של רוב האזרחים תישאר קפואה.
ג'וזף שטיגליץ הוא זוכה פרס נובל לכלכלה ב־2001
