מחנכים למדע לא צריכים לחשוש להביע עמדה אישית

"אני הולך ללמוד למבחן בכימיה", הצהיר בני בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. חצי מדינה ישבה במקלטים, רבים מבני המשפחה והחברים קיבלו צו שמונה, והוא הלך ללמוד למבחן בכימיה.

"המורה בכלל הגיע היום?" שאלתי. למיטב ידיעתי, המורה לכימיה קיבל צו שמונה.

"הוא בא לכמה שעות כדי ללמד אותנו. אם הוא חשב שחשוב מספיק להגיע באמצע מלחמה לשיעור, גם אני עושה את מה שאני צריך לעשות עכשיו, וזה ללמוד".

בהינף דוגמה אישית אחת, נוצרה אצל בני חוויה חינוכית שאין לה שום קשר לכימיה. היא קשורה לכך שחינוך מורכב בראש ובראשונה מערכים, בין אם הם חלק רשמי מהסילבוס או לא. כי עוד לפני תוכנית הלימודים העדכנית שבנינו והשיעורים המרתקים שהכנו, התלמידים מתבוננים בנו. הם רואים כיצד אנו מתלבשים, שומעים את טון הדיבור שלנו, מבחינים בתנועות הידיים, במבטים שאנו שולחים בהם. הם קולטים את ההתייחסות שלנו לסביבה, להיגיינה, לעמידה בלוחות זמנים. הם מסיקים מסקנות הקשורות ליחסים בין-אישיים, לכבוד והערכה, לסדרי עדיפויות – ערכים שאמורים להיות תמרורי ההתנהגות שלנו בחיי היום-יום, וכל זה עוד בטרם פתחנו את הפה ואמרנו 'שלום כתה א'.

מורה (אילוסטרציה). חינוך מורכב בראש ובראשונה מערכים צילום: shutterstock

נזכרתי בזה כשאחד הקוראים של אתר מכון דוידסון כעס על עמדה שהובעה במדור דעות. "מכון דוידסון צריך לכתוב על מדע בלבד, בלי להביע עמדה. המדע הוא אובייקטיבי. אחרת לא אקרא יותר את מה שאתם כותבים." נתעלם מהבריונות הסחטנית ונתייחס להנחות היסוד שבדברים: האם מדע הוא אכן "אובייקטיבי"? והאם מי שעוסק בחינוך מדעי חייב לשמור את עמדותיו לעצמו? התשובה נובעת מהאופן בו אנו תופסים את המדע, והתפקיד שאנו סבורים שיש לחינוך המדעי – ולחינוך בכלל.

המדע הוא אחד מההישגים הכבירים של האנושות, שפותח על-מנת לחקור ולהסביר את הסביבה והתהליכים המתרחשים בה. מדובר בתחום דינמי, המתייחס בחשד לידע ולתובנות של עצמו. הוא שב ובוחן את הנתונים, הממצאים, התגליות והמסקנות הנובעות מֵהם, חובב חילוקי דעות, אינו חושש לאתגר את עצמוֹ בשאלות חוזרות ולהוסיף עליהן שאלות חדשות. המדע גם אינו מְהַסֵס לְשַנות לגמרי אֶת התשובות ואפילו השיטות שלו בְּעִקבות תגליוֹת ותוֹבָנות חדשות. זו מהותו, המבוססת על חשיבה ועשייה אנושיים והיא לחלוטין אינה "אובייקטיבית".

תפקיד החינוך אינו לספק מידע ומיומנויות בלבד, אלא ליצור אפשרויות מגוונות לעיצוב זהות ערכית. מערכת חינוך חייבת להציב בפני תלמידיה אפשרויות לשיח והתפתחות אינטלקטואליים, מבוססי ידע וערכים מגוונים. במקרה של חינוך מדעי, זה בולט פי כמה: כל החלטה שאנו מקבלים, בין אם היא קשורה לבריאות, תחבורה, תקשורת, כלכלה וכל תחום אחר, קשורה במדע ובטכנולוגיה. כל איש חינוך מדעי הסבור שפיתוח תהליכי קבלת החלטות המבוססות על הבנת הקשר בין מדע, טכנולוגיה וחברה, הוא חלק מתפקידו, חייב להציב בפני תלמידיו דילמות ערכיות, כגון החשיבות החברתית של חיסונים או משמעותה המוסרית של השתלת איברים. וכמי שמבקש לפתח חשיבה פלורליסטית, סובלנית ומכבדת כאחד, עליו להביע עמדה ולהיות מוכן לדון ולקבל את דעתם השונה של תלמידיו. מורה העוסק בנושא כמו רבייה תוך חשש מעיסוק בהיבטים הערכיים והחברתיים של התנהגות ונטיות מיניות, או נמנע מהוראת האבולוציה בגלל חוסר רצון להתעמת עם תפיסת הבריאתנות, חוטא לתפקידו. הנגשת מדע שאינה עוסקת בערכים ועמדות, אינה קשורה לחינוך אלא לרשימת מלאי של נתונים ותרגול טכניים.

אנשי חינוך, במדע ובכל דיסציפלינה אחרת, הם אנשים בעלי ערכים העוסקים במקצוע אסטרטגי-ערכי. בלי זה, תפקידם מתייתר ואפשר להסתפק בשינון מ"ויקיפדיה".

הכותבת היא מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן