הייתי ילדה חצופה, וכשאמי העדינה ניסתה לרסן אותי היא אמרה: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"

נולדתי ב־1973 בחדרה לאברהם, יליד בולגריה, וטוני, ילידת לוב. אבי היה מנהל ייצור במפעל אליאנס לצמיגים, ואמא היתה מורה לחינוך מיוחד. עם שניהם אהבתי ללכת לעבודה - עם אבא בגלל המלגזות, המכונות, הריח של הגומי, פה ושם יכולתי ללחוץ על כפתור, אבל היה צריך להיזהר.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

ביקור בעבודה של אמא היה הרבה יותר כיף ופתוח, והיתה פינה ליצירה. העבודה שלה עם בעלי פיגור שכלי קשה עיצבה את היכולת שלי לקבל את השונה, להתייחס בטבעיות לכל מה שאני רואה. אני זוכרת אותה מכינה מערכי שיעור, וכמה התעקשה ללמד אותם לכתוב את השם שלהם, את הרצינות, האהבה והחמלה שבהן התייחסה לתלמידים.

1987. סיגל יעקבי בת ה־12 עם הוריה אברהם וטוני, בחתונת אחותה ורד, חדרה

"ניגנתי בתזמורת הנוער העירונית בטרומבון, הכלי היפה ביותר בעיניי, ובכל יום עצמאות הופענו בפיאצה של חדרה, זה היה השיא. והייתי ילדה קצת חצופה, שלא מהססת להשמיע דעה. אמי תמיד ניסתה למתן אותי, ונהגה לומר: 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'. אבא לא היסס להביע את דעתו, אבל אמא היתה האדם הכי עדין נפש שהכרתי, מעולם לא הרימה קול, ואני לא זוכרת אותה במצבי עימות. יום אחד, למשל, כשהיא מצאה בתיק שלי סיגריות היא לא אמרה לי דבר, רק השאירה לי פתק קטן: 'לעשן זה לא בריא. עדיף שתימנעי'. כזאת היא היתה, לא רצתה לפגוע. היא נפטרה לפני כעשר שנים, ובהלוויה אמרו עליה שהיתה מסוג האנשים שיעשו מעקף רק כדי לא לדרוך על פרח. לגבי עצמי, אני חושבת שמצאתי את הקו שבין לומר את דעתי המקצועית גם אם היא נוגדת את עמדת הממונה עליי, אבל לא בצורה שתפגע. לבטא את מה שאני חושבת, אבל גם לחשוב איך לומר את זה.

סיגל יעקבי, האפוטרופוס הכללי וכונסת הנכסים הרשמית. בת 43, בזוגיות ואם לשלושה, גרה בירושלים צילום: אוהד צויגנברג

"אמא נפטרה מגידול בראש, תוצאה מאוחרת של ההקרנות נגד גזזת. זה עורר בי הרבה כעס, אבל אמא, בגלל האישיות שלה, קיבלה את הדברים בהשלמה. היא הספיקה לראות אותי עם בת זוג, מעולם לא שפטה אותי, ומה שהיה חשוב לה הוא שאביא ילדים לעולם. לכן היא הכי חסרה לי כשנולדו לי ילדים, ובחגים אני נזכרת כמה הייתי רוצה שהם יכירו אותה.

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

"היה בבית דגש גדול על לימודים, ההורים בדקו את שיעורי הבית כשחשבו שאני ישנה. לא במקרה מתוך ארבעה אחים היינו שלושה שהלכו לעתודה. כל החיים היה ברור לי שאלמד רפואה, אבל רגע לפני העתודה שיניתי למשפטים. לפעמים אני מתחרטת, כי האהבה לרפואה לא עברה לי. אני מאמינה שאחד הילדים שלי עוד יגשים את החלום הזה בשבילי, אולי אפילו שלושתם".