ההצעה של ליצמן: תרופה דלה למערכת חולה

יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות ושר הבריאות בפועל, הגיש לראש הממשלה מנגנון עדכון אוטומטי לתוספת השנתית לסל התרופות שמשמעותו המיידית היא הכפלת התוספת לכמיליארד שקל כבר ב־2020. אין מחלוקת על חשיבות התוספת, אבל מדובר במקרה נוסף שבו הפוליטיקאים מחליטים לא להתמודד עם תג המחיר: ההצעה של ליצמן אינה מצביעה על מקור תקציבי שיאפשר את הוצאתה לפועל.

המודל שהגיש ליצמן קובע כי תקציב סל התרופות יעלה מדי שנה ב־1.65% לכל הפחות, ועד לתקרה של 2%, וזאת בהתאם “ליכולת הממשלה ולמחזור הכלכלי”. המנגנון קובע כי עדכון תקציב הסל ייעשה לפי קצב גידול האוכלוסייה, קצב ההזדקנות ועדכון מחירי התרופות בסל, תוך הבטחה שמספר מיטות האשפוז יעמוד על 1.75 לאלף נפש. כמו כן, העלייה בתקציב אמורה להבטיח גם את האיתנות הפיננסית של בתי החולים הציבוריים־פרטיים, שאינם בבעלות הממשלה או קופת חולים כללית. המטרה של המנגנון היא להבטיח שתקציב סל התרופות יעודכן ללא תלות בחסדי הממשלה, כך שהמערכת תזכה לוודאות ותוכל לערוך תכנונים לטווח ארוך.

יעקב ליצמן צילום: עמית שאבי

באוצר אמנם מתנגדים למנגנון ומגדירים את התוצאה שלו כ”הזויה”, אך למעשה, מדובר במינימום הנדרש למערכת. כשבוחנים את הנתונים לעומק, רואים שיש סיכוי שהמנגנון הזה לא יוכל לענות על צורכי האזרחים, שכן עד 2030 האוכלוסייה בישראל צפויה לצמוח בכמיליון איש. לכך יש להוסיף את העובדה שעלות השימוש השנתית בתרופה אונקולוגית ממוצעת טיפסה בעשור האחרון ב־666% ושמספר מיטות האשפוז לאלף נפש עומד כבר היום על 1.8 - מעל היעד שנקבע במנגנון אבל הרבה מתחת לממוצע ב־OECD שעומד על 3 מיטות לאלף נפש. כלומר, התוספת שנקבעת על ידי המנגנון עלולה לא להספיק.

כדי להבטיח את עתיד מערכת הבריאות, על הממשלה לתת לה אפילו עוד יותר, אבל עליה לעשות זאת תוך התמודדות רצינית עם שאלת המימון. על מנת לאפשר למערכת את היכולת לתכנן את עצמה לטוווח ארוך, על הממשלה לקצץ בתקציבים של משרדים אחרים או להעלות מסים, לרבות מס בריאות - שבישראל הוא מהנמוכים ב־OECD. זאת מסיבה פשוטה: בסופו של דבר חלק גדול מהכסף שחסר למערכת מגיע אליה, אך בצורות מעוותות: הסכמי הבראה, מתן סובסידיות או בדרך הגרועה מכל - תשלום של האזרחים לביטוחים המשלימים. כל החלופות האלו יקרות יותר, יעילות פחות ולא שוויוניות בעליל.