באב"ד, שחרר אותנו

בחודשים הקרובים אחרי הבחירות יצטרכו פקידי משרד האוצר ואגף תקציבים בראשם להתמודד עם אתגר לא פשוט שיגולגל לפתחם מצד הדרג הפוליטי: איתור מקורות תקציביים לכיסוי גירעון החורג ב־12 מיליארד שקל מהתקרה המותרת, אחרי כמה שנים שבהן הארנק הממשלתי היה פתוח והיד נדיבה.

על הרקע הזה מטריד כפליים מכתב הסגנים מאגף תקציבים שמאותתים על שבר במערכת, שפוגע בעבודת המשרד - אירוע חמור בכלל ובעת הנוכחית בפרט.

מילים רבות נשפכו על חריגותו של שי באב"ד בנוף האישים שאיישו את לשכת מנכ"ל האוצר. זאת בהיותו מינוי פוליטי לאחר שהיה מועמד לכנסת ולא נכנס בשל מיקומו ברשימת כולנו ב־2015, ותחת זאת קיבל את אחד מתפקידי המטה המשמעותיים בממשלה. במבט לאחור השיטה החדשה לא הוכיחה עצמה.

"אני מנכ"ל האוצר שאישר הכי הרבה תקציבי מדינה ורפורמות מבניות מאז קום המדינה", נוהג שי באב"ד להתרברב, בעיקר בשבועות האחרונים. מבלי להיכנס לדיון האם המדדים הכמותיים שבאב"ד מציע הם החשובים והקובעים את מדידת ההצלחה, ייתכן שזה הרגע עבורו להחליט כי גם לשיטתו הוא ״פורש בשיא״.

הטרפת פוגעת בציבור

אלה לא רק המריבות התכופות כמעט עם כל מי שהוא בא עמו במגע: שר הכלכלה אלי כהן, השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, שר הרווחה חיים כץ, יו''ר ועדת הכספים משה גפני, נציבי שירות המדינה - לשעבר אודי פראוור והמכהן דניאל הרשקוביץ - מנכ"ל משרד ראש הממשלה יואב הורוביץ, הממונה על אגף תקציבים לשעבר אמיר לוי, החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי־בויאנג'ו, מנהל רשות החברות לשעבר אורי יוגב, וזו רק רשימה חלקית.

מנכ"ל האוצר שי באב"ד צילום: אוראל כהן

זו לא רק העובדה שהמריבות מולם היו קולניות, מתוקשרות ומכוערות. זו העובדה שמשרד האוצר והאגף החשוב בו, תקציבים, מצוי במצב של קיפאון ותפקוד פגום, בעל כורחו, בזירות מסוימות. ריבים בין מנהלים היו ויהיו וגם מלחמות אגו הן עניין שבשגרה באוצר. אבל כאשר דרג הביניים — מי שמוביל את עבודת המטה היומיומית

 ומבצע את העבודה הסיזיפית מאחורי הקלעים - זועק "די, הצילו", מוכרחים להקשיב לו. למה? משום שהאינטרס הציבורי מחייב זאת.

אסור לשכוח כי הריב המתוקשר גורם נזקים אדירים למשרד האוצר, ועדיין הוא לא מוחק את החריגה של 12 מיליארד שקל מתקרת הגירעון שמאיימת להגיע ל־54 מיליארד שקל – סכום חסר תקדים. מה אמורים לחשוב אזרחי ישראל שבשבועות הקרובים כבר יתחילו להרגיש את כובד הגזירות בצורה של פגיעה בתקציבים הממשלתיים והעלאת מסים כאשר הם רואים את הטרפת הזו.

אגף תקציבים אחראי על קביעת המדיניות הכלכלית של הממשלה ובין תפקידיו העיקריים: הכנת תקציב המדינה והגשתו לאישור הממשלה וכן גיבוש מדיניות מאקרו־כלכלית לרבות עיצוב רפורמות מבניות בכל ענפי המשק והגשתן לאישור מקבלי ההחלטות.

קופה מרוקנת ומשרד מרוסק

יש גיבור נסתר בפרשה הזו - הלוא הוא שר האוצר משה כחלון, שקיבל משרד אוצר מתפקד וקופה גדושה ומשאיר מאחוריו מצב הפוך: קופה מרוקנת ומשרד מרוסק. אגב, ההיסטוריה מלמדת ששני הדברים, בדרך כלל, מגיעים יחד. השאלה המתבקשת היא איפה הוא? ובעיקר, איך כחלון נתן לדבר כזה לקרות. אסור לשכוח כי עם תפקידיו של שר האוצר נמנה גם ניהול המשרד. באב"ד ביקש להבהיר כי "שר האוצר עומד באופן מלא ונותן גיבוי מלא למנכ״ל האוצר". כחלון אישר. מכיוון שסגני אגף תקציבים ביקשו בסך הכל שבאב"ד ייתן להם לעבוד ולתפקד ולא ביקשו להזיז אותו מתפקידו - האישור של כחלון עלול לאותת כי הוא אינו סומך על הפקידים, או אינו מייחס חשיבות לטענותיהם, או אינו מבין אותן. כל האפשרויות גרועות.

הטעות היא של כחלון, במקור. מאז ומתמיד שרי אוצר הקפידו למנות דמויות א־פוליטיות לתפקיד המנכ"ל, כדי שמנהלי האגפים ייתנו באופן אמיתי אמון במנכ"ל, שהוא נטול סמכויות סטטוטוריות. לא אמון שנובע מרצון לרצות את השר. אבל כחלון יכול לתקן. לא מאוחר לשחרר את באב"ד באופן מכובד. מישהו צריך להחזיר את האוצר לפסים של נורמליות - ויפה שעה אחת קודם. רק לפני שבועיים ניסח באב"ד עצמו הודעה על פרישתו - המפרטת את הישגיו - ועדכן את כלל ראשי מערכות התקשורת הכלכלית על פרישתו המיידית. אלא שלפתע המהלך נדחה. הסיפור הזה מלמד שהתנאים בשלים מכל הכיוונים.

והערה אחרונה לסיום על המכרזים התפורים. בתגובתו מודה באב"ד בעקיפין שככל שהיו כאלה, הוא שותף לעניין. אך יש לדייק במינוח לגבי מכרז תפור במשרד האוצר. באגף תקציבים ובכל יתר האגפים באוצר ישנם מינויים טבעיים. הסגנים באגפי האוצר - כמעט ללא יוצא מן הכלל - התחילו במשרד כרפרנטים, המוצלחים הפכו לרכזים, ורק אלו שהרשימו, הפכו לסגנים. לכן הם נוטים לגבור על מועמדים אחרים במכרזים.

אפשר לטעון נגד השיטה המקובלת, אך זה דיון אחר. במצב העניינים הנוכחי לא נכון ואי אפשר להציג את הפקידים כעבריינים. וכשמנכ"ל משרד האוצר מנסה לעשות בדיוק את זה, ברור כי המניעים שלו מפוקפקים.