כמו ביקור בגן חיות, רק שאתה החיה: מיומנו של מבודד שיצא להצביע

לא היה קשה לאתר את הקלפי שמיועדת לבוחרים ששוהים בבידוד ביתי "מחשש שנדבקו בנגיף הקורונה", כהגדרת משרד הבריאות.

הקלפי שאני הגעתי אליה ברחוב יגאל אלון בתל אביב, מול בניין של מד"א, מוקמה באוהל במגרש חנייה. בגדה השנייה, במרחק ביטחון, ניצבו מספר רב של צוותי צילום, עוטי מסיכות, ושוטר בודד מוגן גם הוא. במקרה הטוב, החוויה מזכירה ביקור בגן החיות, רק שהפעם אתה על תקן החיה הנצפית בכלוב. במקרה הרע, אני חושב שלראשונה קיבלתי מושג, קלוש ככל שיהיה, איך מרגישים נשאי HIV.

קלפי המיועד לשוהים בבידוד קורונה צילום: איי אף פי

המקום היה עמוס בעוטי מסיכות שבאו לממש את זכותם הדמוקרטית, אבל את התור היה קשה לזהות, פשוט כי אף אחד לא רוצה לעמוד בצמוד לאף אחד אחר, למעט מי שאיתו הגיע. הקו הפחות או יותר ישר שמאפיין תורים נשמר בעיקר בזיכרון של הנוכחים. "מי אחרון?", נשמע בכל כמה דקות על ידי האדם האחרון שהגיע. "כל אחד זוכר אחרי מי הוא", הפכה להיות התשובה הנפוצה.

"בסה"כ הלכתי לקנות לילדה תחפושת"

אחרי מעל 45 דקות של המתנה, שבהן הנוכחים החליפו חוויות על כיצד נקלעו לבידוד וכמה זמן עוד נשאר להם ("אפילו בחו"ל לא הייתי, בסה"כ הלכתי לקנות לילדה תחפושת לפורים בחנות הפיראט האדום באור יהודה", סיפרה אחת הנוכחות למי שעד לפני דקות בודדות הייתה זרה גמורה עבורה), אחת מהפרמדיקיות של מגן דוד אדום – אלו שהוכשרו למשימה לניהול הקלפי לאחר שוועדת הבחירות המרכזית התקשתה למצוא מתנדבים לתפעול הקלפיות האלו – נטלה יוזמה והחליטה לחלק מספרים כדי ליצור איזשהו סדר.

התוצאה: התפזרות משמעותית במרחב וכאוס קטן נוסף, כי לא היו ברשותה יותר מ-43 פתקים, בעוד מספר הנוכחים היה כפול. בדיקה מדגמית העלתה שחלק מהממתינים התייאשו. אולי החליטו לחזור מאוחר יותר או לוותר על המסיכה ולהגיע אל הקלפי הרגילה שלהם – סטטיסטית, ייתכן ששם הסיכון נמוך יותר, בזכות זמן ההמתנה הקצרצר.

קלפי מיועד לשוהים בבידוד צילום: איי אף פי

לאחר שעה ועשרים, הגיע תורי. פרמדיק של מד"א חנוט בחליפת מיגון ניגש אליי. הגשתי לו את תעודת הזהות שלי. הנהלים קבעו שהוא יכול לבקש ממני להסיר את המסיכה כדי לזהות אותי, אך נוכח האדם שהצטברו לו בתוך המסיכה, ספק אם זה סייע לו באיזשהו אופן. חבשתי מסיכה נוספת על גבי המסיכה שאיתה באתי מהבית, בהתאם להנחיה שקיבלתי מאותו איש חנוט, שטפתי ידיים בחומר חיטוי אלכוהולי במידה כזו שהריח שלו נותר על הידיים גם לאחר שלוש שטיפות במים וסבון.

הכנסתי את הידיים לתוך הכפפות החד פעמיות שניתנו לי, קיבלתי עט חד פעמית, מילאתי את הטפסים הנדרשים ונכנסתי אל מאחורי הפרגוד. כשיצאתי לשלשל את הפתק הנבחר, חברי ועדת הקלפי – חובשי מסיכות גם כן, ליתר ביטחון - הסתכלו עליי מבעד למחיצת ניילון עבה. לאחר שיצאתי מהאוהל הסטרילי, השלכתי את המסיכה הנוספת, הכפפות והעט לפח, שאותו רוקנו בכל חמש דקות.

כשהתחלתי לצעוד לכיוון הרכב שלי, שמח וטוב לב על שהשארתי את החוויה הזו מאחוריי, קרא מישהו לעברי: "הלו, מה היה המספר שלך בתור?". "19", השבתי. "וואי וואי וואי. אז לי פה לפחות עוד איזה שעתיים. אולי אחזור אח"כ?".

אז אולי משרד הבריאות עשה כל שביכולתו כדי שיהיה בטוח עבור כולם להצביע, אבל לא בטוח בכלל שאכן יצביעו, ובאופן אישי זה מטריד אותי אפילו יותר מהנגיף הסיני שהצליח להפוך את הבחירות האלו, שהן קריטיות במובנים רבים כל כך, לעוד איזה נושא בליינאפ של תוכניות הבוקר.