סיכוי גבוה לביטול “סעיף דן אלדד” בהסכם הקואליציוני

קטטת הדמים בין היועמ”ש אביחי מנדלבליט לממלא מקום פרקליט המדינה דן אלדד גדשה את הכותרות, ואפילו הציגה את מועמדותה לתואר “העימות החריף והמצלצל ביותר בתולדות משרד המשפטים”. ולצד הכותרות, השאלה היא הכותרת שיספק בג"ץ לגבי חוקיות סעיף ההסכם הקואליציוני: עד כמה חוקי הוא ההסדר שמאריך אוטומטית לשישה חודשים את כהונות המינויים הבכירים בשירות המדינה, הטעונים אישור הממשלה.

מינוי פרקליט המדינה נטמע לכאורה בתוך המינויים האלה, ובכל זאת מערכת יחסיו העכורה עם היועמ”ש שמעליו ועם בכירי הפרקליטות שמתחתיו, כמו גם מעמדו של פרקליט המדינה כאחד משומרי הסף הרגישים והחיוניים ביותר, מחריגים את מעמדו בכל הקשור ליחס בין מינוי קבע למינוי זמני.

מימין אביחי מנדלבליט היועץ המשפטי ישיבת ממשלה ועו"ד דן אלדד מ"מ פרקליט המדינה צילום: איי אף פי, משרד המשפטים

החוק מאפשר לשר המשפטים מינוי זמני לשלושה חודשים, שמסתיימים בשבוע הבא, ב־1 במאי. שר המשפטים אמיר אוחנה מבקש להאריך את כהונת אלדד בשלושה חודשים נוספים, עד 1 באוגוסט. החוק מחייב התייעצות עם נציב שירות המדינה, פרופ' דניאל הרשקוביץ, אך השר רשאי להתעלם מעצת הנציב. אבל מה שחשוב זה ההמשך - החוק קובע ש"סך כל תקופת הטלת התפקיד באופן זמני לא תעלה על שישה חודשים", כלומר שלושת החודשים, שמצטרפים לשלושה שבה אלדד כבר כיהן, יסתיימו ב־1 באוגוסט. ומה מעבר לכך? מעבר לפינה הזו צפויה ההתנגשות בין חוק שירות המדינה (מינויים) לבין ההסכם הקואליציוני שקובע את הארכת הכהונה לשישה חודשים מיום הקמת הממשלה.

החוק קובע שמעבר לששת החודשים, רשאי שר המשפטים להאריך את כהונת אלדד "בהסכמת נציב השירות והיועץ המשפטי לממשלה... בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, וכל עוד מתקיימות נסיבות מיוחדות כאמור". כלומר כאן כבר לא מדובר בעצה של הנציב שניתן להתעלם ממנה, אלא בהסכמה של הנציב והיועמ”ש שבלעדיה לא יוכל שר המשפטים, בין אם זה יהיה אוחנה או השר אבי ניסנקורן, להאריך כהונה. וגם אם הרשקוביץ יסכים, היועמ”ש מנדלבליט כבר הביע את התנגדותו באופן הנחרץ ביותר.

ועכשיו בא ההסכם הקואליציוני, שכובל את שיקול דעתם של הנציב והיועמ”ש וכופה עליהם להסכים להארכה אוטומטית של שישה חודשים מיום הקמת הממשלה, שזה הרבה מעבר ל־1 באוגוסט, מועד סיום ששת החודשים של המינוי הזמני.

החוק תולה את ההארכה הנוספת שמבקש ההסכם להשיג בשני תנאים מצטברים: גם הסכמות הנציב והיועמ”ש וגם נסיבות מיוחדות וחריגות. משבר הקורונה מספק לכאורה את הנסיבות, אבל די בהיעדר ההסכמה כדי למנוע את ההארכה. אגב, גם הקורונה לא ממש מונעת מינוי קבוע. ועדת האיתור לבחירת פרקליט המדינה, שיש בה חמישה חברים, יכולה להתכנס בזום או במרחק שני מטרים זה מזה, חמושים במסכות ואלכוג'ל ולבחור פרקליט מדינה קבוע. זה חשוב לא פחות מלפתוח את איקאה.

החוק לא מדבר במפורש על עדיפותו של המינוי הקבוע על פני הזמני. ניתן ללמוד על כך מכמה מקורות: ראשית, מחולשתו של המינוי הזמני, שבאופן טבעי הוא פחות עצמאי ונוטה לצייתנות לשר הממנה; שנית, מהנחיות נציב שירות המדינה, שמעדיפות מינויים קבועים ככל שניתן בגלל ערכם הדמוקרטי; שלישית, המנגנון בחוק מלמד שהמינוי הזמני הוא ברירת המחדל הגרועה שמתקיימת רק בנסיבות שלא ניתן למנות מינוי קבע (כמו בעת ממשלות המעבר) ומותנית לפיכך בהתייעצויות, הסכמות ונסיבות מיוחדות, שמתגברות ככל שהמינוי הזמני מתארך. החוק מאפשר שישה חודשים של מינוי זמני בלבד בסמכות השר, כאשר מעבר לזה דרושה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה.