אל תצפו לישועה

1. בג"ץ אינו הכתובת לישועת הדמוקרטיה. לא בגלל שהוא חלש או פחדן, אלא בגלל שגם הוא, כמו כולם, מנהל סיכונים. לאחרונה הוא כפה על יולי אדלשטיין לכנס את הכנסת, פסל את חוק הפיקדון, כפה את איכוני השב"כ בחקיקה, הרחיק את פרקליט המדינה הזמני ממשרד המשפטים. פסילת נתניהו היא גשר אחד

במציאות אחרת זה היה אולי אפשרי, אבל לא היום כשסכנת בחירות בתקופת קורונה מרחפת ברקע, כשהעוגנים להתערבות משפטית אינם חזקים מדי וגרוע מזה – כשמחצית מהחברה הישראלית כולל כמה מבכירי שריה ומנהיגיה סולדים ומנוכרים לתודעה דמוקרטית אמיתית ולא מתביישים לאיים על קיומה. אז פתרון חלקי וסוג של פשרה נמצאו בלחץ לשפצור כמה מסעיפי ההסכם שהניבו כמה תיקונים שהוגשו אתמול: קיצור הקפאת מינויי הבכירים למאה ימים בלבד. ביטול הקפאת החקיקה תוך קדימות לחקיקת הקורונה. הגבלת משך תקופת החירום לחצי שנה. במקום הנורבגי המדלג יחשבו על תיחמון חדש, ובאולם כבר הסכימו הצדדים שקווי היסוד יקדמו להצגת הממשלה ולא יוצגו אחריה. האם בג"ץ רגוע יותר? נראה מחר.

2. בדיוני תחילת השבוע התקשו העותרים לספק לשופטים את הכלים לפסילת האבסורד שבו נאשם בפלילים מרכיב ממשלה. משהו מעבר לטענה הכללית על פגיעה מהותית באמון הציבור ותקנת הציבור. ובכל זאת, ייתכן שיימצא השופט שירים את הכפפה הזו. שאולי יחיל את הלכת דרעי־פנחסי על ראש הממשלה החלופי. הכרעת השופטים היא בחירה בין תוצאות משפטיות שונות. והבחירה נגזרת גם מהשקפת עולם שיפוטית – שמרנית מול אקטיביסטית, פרשנות מרחיבה או צרה. וכל בחירה בין חלופות, גם משפטיות, היא ערכית ופוליטית. אם המשפט היה מחייב תוצאה אפשרית אחת בלבד, אז לא צריך 11 שופטים, ולא היו פסקי דין של רוב ומיעוט. והפוליטיקאים לא היו כה להוטים להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים.

הנשיאה אסתר חיות העירה שאנו רחוקים עדיין מדמוקרטיה מתאבדת. בין הדרישה לפסול את נתניהו לבין הדרישה לפסול חברי כנסת מלהיבחר יש דמיון מסוים. כמובן שאלו קטגוריות משפטיות שונות, אבל הן נפגשות בזעקת האיום על הדמוקרטיה. החוקים שמאפשרים פסילת מועמדים לכנסת נשענים בין היתר על "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". כמחצית הציבור בישראל סבורה שנתניהו מסכן את קיומה של הדמוקרטיה בישראל.

3. דמוקרטיה כבר לא הורסים באמצעות השתלטות הצבא על הפרלמנט ותחנות השידור. זה נעשה במהלכים מצטברים שכל אחד מהם בנפרד אינו נראה דרמטי. ונתניהו כבר סימן וי על הסתת ושיסוי חלקי ציבור זה בזה; דה־לגיטימציה למערכת המשפט; מסע ציד על היועץ המשפטי; תלונות סדרתיות על תוצאות הבחירות ועל הערבים כבוחרים; החלשת הכנסת; הפקעת משבר הקורונה להופעות האדרה עצמית ארוכות בטלוויזיה ועוד. "חובה ללמוד איך קורסת דמוקרטיה", אמרה ההיסטוריונית חנה יבלונקה, "דמוקרטיה מתכרסמת לאטה, וכשאין מי שיגן עליה, אז יום אחד תקום חברה טוטליטארית".