אנחנו רק 2% מהקשישים, אז מגיע לנו למות?

אני מאשים! אני מאשים את מדינת ישראל וממשלתה בהזנחת חייהם של האזרחים הקשישים. אני בן 82 ושייך לאותה קבוצה המרגישה שהופקרה לגורלה. כמי שמייצג אלפי קשישים, הרגשתי כי מחובתי לזעוק כנגד ההזנחה הנפשעת ושלחתי מכתב בהול לשר הבריאות יעקב ליצמן, המצביע על עוולה מרכזית שמסכנו את חיינו, הוזנחה על ידי הממשלה לאורך השנים, וכעת בצל משבר הקורונה, מסכנת באופן חסר תקדים את חייהם של הקשישים.

צילום: אביגיל עוזי

במציאות הנוכחית, בה נאסר על הקשישים לצאת מהבתים כדי להגיע לקופת החולים, הם נאלצים להשתמש בשירותי רופא הבית. אך באופן אבסורדי, על פי החוק הנוכחי, על רופאי בתי הדיור המוגן נאסרת גישה לתיקים הרפואיים של הדיירים, המנוהלים בקופות החולים. במצב זה רופא הבית לא יכול להעניק את הטיפול המתאים לקשיש, והאחרון נאלץ להגיע לקופת החולים על מנת לזכות בטיפול רפואי. הדבר מוביל כמובן לסכנת הדבקה בקרב אלפי קשישים, ולסיכון חיים ממשי של שאר המטופלים בהם הם נתקלים. ואני שואל, לאיזה אסון נוסף מחכה המדינה כדי להסדיר נושא זה פעם אחת ולתמיד?

תשובתו של השר ליצמן למכתבי, מזעזעת ומרתיחה, עד שאני כמעט מתבייש להעלותה על הכתב. לדבריו (ואני כמובן מצטט): "דיירי הדיור המוגן מהווים פחות מ-2% מכלל אוכלוסיית הקשישים בישראל (...) למרבה הצער לא נוכל להתפנות לכך בימים אלה של התמודדות עם התפרצות הקורונה". סליחה כבוד השר, אבל לא כל כך הבנתי - מתי מתאים לטפל בסוגיה אם לא במהלך משבר הקורונה? שנמתין למשבר הבא? ובכלל, מתשובת השר ליצמן מתקבל הרושם, שהוא וכל העוסקים במלאכת הקורונה במשרד הבריאות החליטו לוותר עלינו – על 2% מהאוכלוסייה.

אנא מכם, הודיעו לנו אם זו המדיניות הרשמית שלכם, כדי שדיירי הדיור המוגן (כ-15 אלף איש ואישה) יוכלו להיערך ליום הדין. ניפרד מיקירינו מבעוד מועד ונכין צוואות ותכריכים. כי זה המעט שנותר לנו לעשות אם נגזר עלינו להיכחד, משום שכבר לא שווה להשקיע בנו. כנראה, משום שאנו קבוצה שאינה מניבה הכנסות למדינה, ויותר מכך ברוב "חוצפתה" צורכת את משאביה הבריאותיים ואת מערכות הרווחה, מוטב שנעבור מהעולם.

אם לא די בכך, הרי שגם המחדל הקשור לקיום בדיקות לגילוי הנגיף בקרב כלל הדיירים והעובדים (הפנימיים והחיצוניים) בבתי האבות והדיור המוגן בישראל, זועק לשמיים. למרות ריבוי המקרים של קשישים ואנשי צוות בדיור מוגן ובבתי אבות שנדבקו בנגיף, עדיין אנו עדים לגרירת רגליים ושומעים על מקומות בהן לא מתבצעות בדיקות, או לכל היותר רק בדיקות חלקיות. ועל כך אני שואל, עד מתי תשבו שאננים, ולא רק תורו אלא גם תבצעו בדיקות מקיפות לכל הדיירים והצוותים? בכל פעם מחדש מתברר שהדיירים עצמם ממושמעים ביותר, ובהתאם להוראות יושבים ספונים בדירותיהם, בלי לפגוש כלל את ילדיהם ונכדיהם. אך אז מגיע איש צוות נגוע ומדביק אותם, וכל מאמצם לשמור על בריאותם עולה בתוהו.

הקמת ועדה מצומצמת לטיפול במחלת הקורונה, בה מכהנים מנכ"ל משרד הבריאות ומנכ"ל משרד האוצר, מהווה הצדקה נוספת לתחושת הייאוש המפעמת בנו. במקום שמנכ"לי משרדים ממשלתיים יסבירו מה יהיו מעשיהם כדי למנוע את התפשטות המחלה, ומהי פעילותם להגנה על האוכלוסייה בקבוצת הסיכון הכי גבוהה, הם מסבירים לנו על ציונות, שטיפת ידיים ושאר אמירות תלושות שאין דבר בינן לבין הגדרת תפקידם.

לאורך חיי המדינה עברנו אירועים רבים שחייבו פעילות מתואמת של כלל גורמי המשק, אך מעולם לא עמדו מולנו מנהלי משרדי הממשלה, וניסו להסביר לנו את מה שלחלוטין אינו שייך למסגרת תפקידם. אני קורא לקברניטי המדינה להתעורר, לקחת פיקוד, להראות מנהיגות ואחריות ולתקן את המחדלים. עבור עשרות הקשישים שכבר נפטרו זה אולי מאוחר מדי, אבל יש עוד רבים אחרים שאפשר להציל.

הכותב הוא יו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן.