כולנו שחקנים במחזה טראגי

הרשת געשה מהידיעה שהשחקן גיא לואל החליט לעבוד לירקנייה של קרוב משפחה לאור ההשבתה המוחלטת של תעשיית הבידור ובה התיאטראות. "זה המצב וזה מה שיש" אמר לואל ל־ynet כשנשאל לפשר החלטתו. אבל נדמה כי לואל הוא בכלל לא הסיפור, ובוודאי לא השאלה אם עשה את המעשה הנכון או לא. הסיפור הוא על האסון הכלכלי שמתהווה בימים אלה במשק הישראלי. בזמן שכמה פוליטיקאים ועובדים במגזר הציבורי - שם אין שום משבר אלא קביעוּת ועלייה רציפה ומתמשת בשכר - האמינו לתחזיות לפיהן כגודל ירידת התוצר ב־2020, גודל הזינוק בו ב־2021, אזרחי ישראל מתחילים לגלות את האמת. כמו במלחמה, אחרי שהתותחים דוממים והאזרחים מתחילים לצאת לרחובות, הם פתאום קולטים את גודל ההרס והחורבן.

גיא לואל צילום: ערן לם

בניגוד למלחמה, למזלנו, אין כאן חיסול של הון פיזי וגם לא פצועים ברחובות. אבל כלכלת ישראל חוזרת ל"שגרה", חלקית, עם שיעור אבטלה ריאלי של 28%, שליש מכוח העבודה במגזר הפרטי מושבת, ושני־השלישים הנותרים - עם קיצוצי שכר. בכלל לא ברור לאן אותם עובדים שהוצאו לחל”ת ישובו. הדוגמה של לואל טובה: שחקן מוכר,שמרוויח הכנסה נאה לא רץ לעבוד בירקניה. הטרגדיה של לואל היא של כולנו והדוגמה שלו גם טובה: אם לואל יעזוב את קריירת המשחק וימצא עבודה בתחום או ענף אחר בעל כורחו - כל הכישרון והניסיון שלו ירדו לטמיון. כך יהיה גם עם כל העובדים שלא ישובו למקומות עבודתם המקוריים: המשק יאבד אנשי מקצוע מיומנים וטובים ועשרות שעות עבודה יקרות לצורך הכשרה של עובדים חדשים. השעות האלו שוות צמיחה ופיתוח כלכלי.

כדאי שמישהו ברחוב קפלן יתעורר שכן בכל יום שעובר יותר עסקים מצויים בסכנת קיום וכמו שלמדנו מהקורונה על התפשטות בקצב של סדרה מעריכית, גם פשיטות רגל נפוצות באותה צורה.