למה גל שני? זו הכלכלה טיפשון
למדינות כמו ישראל, שסובלות מגל שני קשה של הקורונה, יש מכנה משותף: גישה הכוללת הפרטה של האחריות הציבורית לרווחת האזרחים; מדיניות כלכלית ימנית זו הכתיבה יציאה מהירה מדי מהסגר, ומכאן לפגיעה באיכות החיים של הישראלים, וגם בחיים עצמם
העולם כרגע מתחלק לשניים: מדינות שהשתלטו, לעת עתה, על ההתפשטות של וירוס הקורונה ואלה שלא. בצד אחד של המתרס נמצאות רוב מדינות מערב אירופה והמזרח הרחוק - בכלל זה גרמניה, איטליה, יפן ודרום קוריאה. בצד השני - ארצות הברית, רוסיה, ברזיל, צ׳ילה - וישראל. איך קרה שישראל נמנית דווקא עם המדינות שלא הצליחו להשתלט על הווירוס? שאלה זו מטרידה במיוחד לאור העובדה שבתחילת ההתפרצות הקורונה ישראל דווקא הצטיינה במיגור הווירוס. מדינת אי, מזג אוויר חם, סגר מוקדם, סולידריות חברתית גבוהה - נראה היה שהמציאות בישראל משחקת לטובתנו. וכך אכן היה - עד שלא. מה השתנה?
התשובה נמצאת בציטוט מ-1992 של היועץ האגדי של ביל קלינטון, גיימס קרביל: "זו הכלכלה, טיפשון". כלומר, בניגוד לשיח הרווח בימים האחרונים, שמתמקד בטעויות של מערכת הבריאות, נראה שהסיבה היסודית לגל השני הקשה בישראל היא הגישה הכלכלית שהתבססה כאן במהלך העשורים האחרונים. זהו כנראה גם המכנה המשותף הבולט ביותר בקרב מדינות העולם הסובלות כיום מגל שני קשה. במרכזה של גישה זו עמדה ההפרטה של האחריות הציבורית לרווחת אזרחי המדינה, שהביאה במשבר הנוכחי ליציאה מהירה מדי מהסגר ולאובדן שליטה על הווירוס. על היציאה המהירה מדי מהסגר התריעו מקבלי החלטות בולטים כמו מנכ״ל משרד הבריאות לשעבר, משה בר סימן טוב, שקבע ש"כל המדינות חזרו לפעילות, אבל אף מדינה לא חזרה לפעילות כל כך מהר ובעוצמה כל כך גדולה כמו ישראל, בדגש על מערכת החינוך". אולם במדינה שאינה מספקת רשת ביטחון ראויה לאזרחיה בעת המשבר הכלכלי הכי גדול בהיסטוריה שלה, הצורך בפתיחה מהירה של הכלכלה (בכלל זה של מערכת החינוך, שהכלכלה תלויה בה) היה אדיר.
נתניהו. מדיניות כלכלית פוגענית צילום: קובי גדעון
מדינת הרווחה הישראלית היא מהקמצניות ביותר בעולם המערבי, וגם המשבר החמור בתולדותיה לא הביא את ההנהגה הכלכלית לסגת ממדיניות ניאו-ליברלית של ריסון תקציבי. במצב שבו המדינה לא מוכנה לספק את רשת הביטחון הנדרשת על מנת לוודא שאזרחי ישראל יוכלו להתקיים בכבוד בזמן המשבר, אין ברירה אלא להיתלות בשוק - כלומר לפתוח את המשק לפעילות כלכלית מלאה וכמה שיותר מהר. ההשלכות, כפי שאנו רואים בימים האחרונים, היו קשות - ולא רק בישראל. מפלורידה וסאו פאולו ועד מוסקבה וסנטיאגו, נראה שאחד המכנים המשותפים המובהקים של מדינות שסובלות מרמות תחלואה גבוהות הוא אימוץ מדיניות כלכלית ימנית.
אפילו ארה"ב מסייעת יותר
כפי שרבים כבר ציינו, חבילת הסיוע של מדינת ישראל לאזרחיה בזמן הסגר הייתה מהנמוכות בעולם בהשוואה בינלאומית. אפילו ארה"ב ההיפר-קפיטליסטית הוציאה יותר. מעסיקים, שכירים ועצמאים לא קיבלו את התמיכה הנדרשת כדי לשרוד את התקופה. משרד האוצר, המונע מתפיסה כלכלית שמרנית ומיושנת, ראה את המשבר אך ורק דרך "החור של הגרוש". לפיכך, במקום לדאוג לאנשים בעת צרה, משרד האוצר דאג בעיקר לגירעון ולחוב הציבורי. זאת למרות שכלכלנים בכל העולם - מימין ומשמאל - קראו פה אחד להשקעות ציבוריות אדירות והרחבת הגירעון והחוב הציבורי. במובן זה, אין חדש תחת השמש. כבר שנים ישראל עוקפת את רוב הכלכלות המתקדמות בעולם מימין, עם היקף הוצאה ציבורית ביחס לתוצר שהוא מהנמוכים בקרב מדינות ה-OECD.אין פלא שמסכי הטלוויזיה התמלאו בסיפורים קשים ושוברי לב אודות רבבות מובטלים, שבמקום שייתמכו על ידי רשת בטחון חזקה, התרסקו באכזריות ובקצב מסחרר. הממשלה הבינה מהר מאוד שהמצב הכלכלי מתחיל להיות מסוכן פוליטית ועלול לצאת מכלל שליטה, אך במקום ללחוץ על האוצר להזרים את הסכומים הנדרשים, הדרג הפוליטי יישר קו עם הגישה הניאו-ליברלית של האוצר. כיוון שהנהגת המדינה העדיפה להימנע משינוי יסודי של המדיניות כלכלית-חברתית, לא נותר לה אלא לפתוח בחזרה את הכלכלה ומהר. בעוד מדינות אחרות פתחו בתי ספר, קניונים, ברים, מסעדות ועוד מקומות בילוי באופן הדרגתי וחלקי ובזהירות ואיטיות, ישראל אצה-רצה קדימה כדי לדאוג לכך שהשוק - ורק השוק - ידאג לאלו שאיבדו את יכולתם להתפרנס בזמן המשבר.
נזקיו של הניאו-ליברליזם מעולם לא היו מוחשיים או חריפים יותר. במונחיו של ראש הממשלה, המדיניות הכלכלית של הממשלה פגעה לא רק באיכות החיים של אזרחי ישראל, אלא גם בחיים בעצמם, ועלולה להביא לסבלם ואף למותם המיותר של ישראלים רבים מדי. כל זה יכול היה להימנע. יכולנו להיות עכשיו כמו באירופה - ובמקום זה אנחנו בין המובילים בעולם בהדבקות לנפש וישראלים רבים מדי עלולים לסבול ואף למות. האשמה העיקרית למצב הנוכחי אינה בהתנהלות של הציבור או של מערכת הבריאות - אלא בראש ובראשונה במדיניות הכלכלית של הדרג המקצועי והפוליטי.
ד״ר אלי קוק הוא היסטוריון של הקפיטליזם בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה; ד״ר רונן מנדלקרן הוא כלכלן פוליטי בבי״ס למדע המדינה, ממשל ויחב״ל באוניברסיטת תל אביב
