פרשנות
שלטים כן, משאית לא: העליון עושה סדר בהפגנה מול בית הנשיא
בית המשפט קובע שהזכות החוקתית להפגין שהוגדרה בפסיקה כזכות עילאית, "ציפור נפשה של הדמוקרטיה", גוברת על האסתטיקה המוניציפלית שבסמכות העירייה. את פסק הדין ניצל המשנה לנשיאה לסקירה רחבה על זכות ההפגנה, ובמיוחד על מימושה ליד ביתם של נבחרי ציבור. למרות שהעתירה התייחסה לבית נשיא המדינה, מחיל מלצר דין שווה גם על בית ראש הממשלה בבלפור, ואולי מקדים בכך מהלכים לדיכוי ההפגנות שם
עיריית ירושלים החליטה לסלק את מיצגי ההפגנה של התנועה לאיכות השלטון מקרבת ביתו של נשיא המדינה. הדברים אמורים לגבי פריטי קבע שמוקמו שם כאוהל המחאה ושלטי המחאה ומשאית ארוכה (שנפתחה לבמה ומאפשרת שידור מוזיקה ונאומים) שהוחנתה באזור. בית המשפט המחוזי בירושלים אישר את צעדי העירייה - לסלק גם את השלטים וגם את המשאית. בית המשפט העליון החליט שלשום לאזן בין איכות השלטון (התנועה) לשלטון המקומי (העירייה): השלטים יישארו, המשאית תסולק.
- הסגר נכנס לתוקף, הגבלת ההפגנות לא אושרה בכנסת
- היועמ"ש: ההפגנות בבלפור יוגבלו ל-2,000 משתתפים
- השר להסרת ההפגנות
את פסק הדין ניצל המשנה לנשיאה חנן מלצר לסקירה רחבה על זכות ההפגנה, ובמיוחד על מימושה ליד ביתם של נבחרי ציבור. למרות שהעתירה התייחסה לבית נשיא המדינה, מחיל מלצר דין שווה גם על בית ראש הממשלה בבלפור, ואולי מקדים בכך מהלכים לדיכוי ההפגנות מול המעון בבלפור.
עיריית ירושלים הפעילה כאן את סמכותה מכוח חוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), עליו הסתמכה בטענה כי השלטים מהווים "מכשול אסתטי". מלצר קובע שהזכות החוקתית להפגין שהוגדרה בפסיקה כזכות עילאית, "ציפור נפשה של הדמוקרטיה", גוברת על האסתטיקה המוניציפלית שבסמכות העירייה. ולכן החלטת העירייה שפוגעת בזכות הזו, חורגת מסמכות ואינה מידתית. למשטרה, קובע מלצר, יש סמכות להגביל הפגנות בהתקיים ודאות קרובה לפגיעה קשה ורצינית בסדר הציבורי. במקרה הנוכחי, "דובר בשלטים ובגזיבו (אוהל מחאה – מ.ג.) שגילמו, לכל היותר, פגיעה זניחה במראה החיצוני של הרחוב. זאת ועוד: השלטים נתלו, כנטען, בהסכמת בעלי הבתים הפרטיים, וקובעו לגדרות, כך שלא התנופפו ברוח".
המשאית, לעומת זאת, זה סיפור אחר. באזור בית הנשיא יש מצוקת חניה מובהקת. המשאית תפסה ארבעה מקומות חניה, ובכך נפגעה רווחתם של הדיירים ובאי האזור. לכן סילוקה הוא מידתי ומתבקש בנסיבות העניין, בלי קשר לכך שהתנועה לאיכות השלטון משלמת את תעריף החנייה הנדרש.
כאמור, מלצר מרחיב בעיגון זכות ההפגנה מול בתיהם של ראש הממשלה ונשיא המדינה. "כך נפסק באשר למעונו הרשמי של ראש הממשלה, וסבורני כי הדברים יפים גם לענייננו (בית הנשיא – מ.ג.): 'אכן, מעונו הרשמי של ראש הממשלה הוא בעל אופי מיוחד. יש בו מסמליות השלטון. הוא משמש סמל לכהונה. בו מבצע ראש הממשלה את פעילותו הציבורית והפרטית גם יחד, ללא אפשרות של הפרדה. הוא שונה מדירות שרד או דירות מגורים אחרות. במדינה דמוקרטית שוחרת חופש כמדינת ישראל אין להציב גבול לחופש ההפגנה ליד ביתו של ראש הממשלה. אכן, בית ראש הממשלה הוא במהותו מבנה ציבורי (כגון משרד ממשלתי)".
מלצר מפליג לוושינגטון להשוואה עם הבית הלבן "שם ניסו לאתגר את חוקתיותן של תקנות שאסרו על קיום הפגנות בפארק "לאפייט" ובמדרכות באזור הבית הלבן. בית המשפט קבע כי אכן יש צורך בקביעת הגבלות מסוימות על הפגנות באזורים הללו, אך עם זאת נפסק כי אין לקבל הגבלות רחבות מדי, אשר יפגעו יתר על המידה בזכות המפגינים להפגין מול הבית הלבן".
בישראל, הדין הוא, כפי שעולה גם מפסיקת בג"ץ וגם מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה: "אם מתבקש אישור, וביתו של אותו איש ציבור משמש אותו אף בעבודתו הציבורית, כגון בית נשיא המדינה או מעונו הרשמי של ראש הממשלה, יש לבחון את הבקשות הספציפיות, תוך שימת לב לאיזונים הראויים בין הזכות לביטוי חופשי ולחופש ההתארגנות, ובין הזכות לפרטיות וחופש הקניין. משכן נשיא המדינה, כידוע, מהווה גם משרדו..." כלומר, ניתן להפגין ליד המעון הפרטי תוך איזונה של הזכות העילאית הזו אל מול מטרדים קשים מדי שייגרמו לתושבים. במובן זה העירייה, כמו גם המשטרה, מוסמכות להגביל את המפגינים, כאשר סמכות העירייה מצומצמת מזו של המשטרה. במקרה הנוכחי העירייה צדקה לגבי המשאית אך לא לגבי שלטי המחאה.
פסק הדין זרוע בציטוטים מבנק פסקי הדין של העליון לגבי זכות ההפגנה, וחשיבות הביקורת על השלטון בכלל. שניים מהם ראויים לאיזכור חוזר:
הנשיאה אסתר חיות קבעה כי "היכולת לבקר את השלטון היא 'נייר הלקמוס' המבחין בין מדינות דמוקרטיות לבין כאלו שאינן דמוקרטיות".
המשנה לנשיאה בדימוס אליקים רובינשטיין מציע (לנתניהו?) את חכמת חז"ל שציוו לאהוב את המבקר ולשנוא את המשבח החנפן: "אהב את המוכיחך ושנא את המשבחך" (אבות דרבי נתן, כ"ט, א').