דיקטטורה לשבועיים, ואז נראה

1. ההפגנות אמש - סוג של מרי אזרחי?

ההפגנות ההמוניות אמש, והתגובה המשטרתית החזקה, מעוררות כמה שאלות דרמטיות. האם ראינו כאן התעקשות על מימוש הזכות להפגין במגבלות ובמסגרת החוק החדש, או שראינו מרי אזרחי במובן של סרבנות המונית-אסטרטגית לקבל את הגירוש מבלפור, ולהוכיח שנתניהו לא קנה את השקט אותו ביקש, גם במחיר הפרת החוק.

תגובת המשטרה מצביעה על האפשרות השנייה. הרי לא היו נעצרים עשרות מפגינים אילו ההפגנות היו נערכות במגבלות החוקיות. התמונות מאתמול מתחילות להזכיר את הגלישה לסרבנות אזרחית שמחוברת למוטיבציה האזרחית להמשיך ולהזכיר לנתניהו את חוסר הלגיטימיות של שלטונו; גם כמי שהחלטותיו במשבר אינן נקיות ושרמיסת הזכויות (להפגין, להתפרנס, לא לצאת מישראל) מונעות ממצבו האישי; וגם כמי שמצבו בעייתי ללא קשר לקורונה (ראש ממשלה מכהן עם שלושה כתבי אישום).

2. אומרי ההן לנתניהו: הסגר המוחלט הוא רק בגלל הפגנות בלפור

התקפלות משרד המשפטים וכחול לבן בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו הושגה בזכות אותו “מצב החירום המיוחד” - אם סוגרים הכל, אז אפשר לסגור גם את ההפגנות. על כך הסכימו גם אלה שהתחייבו לשמור עבורנו על הדמוקרטיה (כחול לבן) וגם אלה שמופקדים על הגשמתה מטעמנו (משרד המשפטים). התוצאה היא שקיבלנו הרס לכלכלה בחלקה הראשון של ההסכמה “סוגרים הכל”, וגם הרס לדמוקרטיה בחלקה השני “סוגרים את ההפגנות”.

הקשר הפסול בין השניים נחשף באמירה תמימה של פקיד, ולא מהבכירים במיוחד, עו”ד שי סומך ממשרד המשפטים. וזאת, בתשובה להצעה המוצדקת שהעלתה ח”כ איילת שקד בוועדת חוקה: תנו לעסקים קטנים, שמעסיקים עד עשרה איש, לפעול במסגרת ההגבלות, זה יציל לרבים את הפרנסה. כמעט כל חברי הכנסת תמכו, וגם נציג האוצר תמך. ורק נציגי המשפט הסבירו את ההיגיון: אם יתנו לעסקים הקטנים להתפרנס, מתבטל מצב החירום המיוחד, ואז אי אפשר לבטל את ההפגנות. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הודיע שבסגר כמעט־מוחלט ניתן לקיים את ההפגנות במגבלות שתאשר המשטרה, ואילו בסגר מוחלט ניתן להגבילן כמעט לגמרי. ובעברית פשוטה: בסגר כמעט מוחלט — יש בלפור; בסגר מוחלט — אין בלפור.

הפגנות בבלפור. במקום לאחד את הציבור נתניהו משתמש במפגינים כיעד לשיסוי צילום: שלו שלום

לפני שי סומך, היתה ד”ר שרון אלרעי־פרייס ממשרד הבריאות שהסבירה למה כולאים את הישראלים בארצם: כדי להגביר את השוויון בין אלה שיכולים לטוס לבין אלה שלא. גם כאן, הקשר בין המאבק בנגיף לבין רמיסת הזכות לא ממש קיים. ושני אלה — סומך ואלרעי־פרייס — עובדי ציבור לא בכירים וישרי דרך שימשו מעין זבובים על הקיר למעננו וסיפקו טעימה אקראית ממוקדי ההכרעות, כזו ששופכת אור גדול על שתי תובנות מזעזעות: על השיקולים הזרים שמשחיתים את המאבק בקורונה ועל סיכול האפשרות להצליח במאבק הזה.

ולמה סיכול? כי לאחר שהנגיף כבר ביקר במרבית מדינות העולם, התבהרו התנאים להתמודדות מוצלחת אתו. שילוב בין שניים: מצד אחד הנהגה שפועלת משיקולים מקצועיים וענייניים תוך הפגנת דוגמה אישית; ומצד שני, ציבור שמציית לה בגלל שהוא משוכנע שהיא אכן כזו. אלה כלים שלובים, כמאמר הפתגם: אם הממשלה והציבור לא יהיו תלויים זה בזה, יהיו תלויים זה ליד זה. בישראל, רוסקו שני תנאים אלה כמעט לגמרי. לציבור אין אמון בממשלה, והממשלה עושה הכל כדי להצדיק את חוסר האמון הזה. “הפגיעה בזכות לצאת מהארץ — שאין שום היגיון בריאותי מאחוריה — מצטרפת לפגיעות נוספות בתקופת הקורונה בזכויות יסוד, כגון חופש האסיפה, חופש התנועה וחופש העיסוק, שהיקף הפגיעה בהן נגזר בין היתר לפי חברים בממשלה עצמה משיקולים בעייתיים של נראות ציבורית ויצירת תחושת חירום”, אומר פרופ’ יובל שני, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. ומה שקורה כאן בחודשים האחרונים מספר את סיפור גלישתנו במדרון הזה שאליו מושלכים הבריאות, הכלכלה והדמוקרטיה. סיפור ההפגנות הוא מהפרקים החשובים בסיפור הזה.  

זכות ההפגנה היא זכות היסוד החשובה ביותר בחברה דמוקרטית, בגלל שהיא מאפשרת את זכות הצעקה הקבוצתית, החברתית, הרחבה. מבלי להמעיט בערכן, היא חשובה יותר מזכויות פרט כמו הקניין, העיסוק או היציאה מישראל. היא מגדירה את זכויותיו הקולקטיביות של האדם החילוני־הדמוקרטי. “הדמוקרטיה הישראלית לא מפגינה חוסן בעת החירום הזאת”, אומר ד”ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, “בסיבוב הראשון חווינו פגיעה בתפקוד הכנסת תחת אצטלת הקורונה, בסיבוב השני אנו חווים פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכות פוליטית חשובה של האזרח: למחות ולהפגין, כשלרבים נדמה כי הפגיעה אינה ‘רע הכרחי’ אלא מכוונת”.

מפגינים בכיכר הבימה, אמש צילום: מוטי קמחי

נתניהו זקוק למפגינים כיעד להסתה ושיסוי שמתחזקים לו את הקיום והיקום הפוליטי. בדיוק ההיפך מהדוגמה של ראשי מדינות בעולם שהבינו שהתנאי להצלחה מול הקורונה הוא לאחד את הציבור כדי שיישמע להנחיות. ולא רק את המאבק בקורונה הוא מסכן אלא גם את סיכוייו בבחירות. הקרבת הציבור, רמיסה שרירותית ולא נחוצה של זכויותיו, חוסר האמון מצדו עלולים עוד לחזור אליו כבומרנג ובכוחם אפילו לעורר מרי אזרחי. “ההנהגה עלולה לאבד לגיטימיות באופן שיעודד מרי אזרחי תפקודי שקט, בלי קשר להפגנות”, אומר פרופ’ ידידיה שטרן, מהמכון לדמוקרטיה גם הוא, “קבוצות גדולות, לא רק מהשמאל, מביעות חשש שההחלטות, שחלקים מרכזיים שלהן לא תואמות את המלצת הגורמים המקצועיים, נגועות בסדר יום אישי של ראש הממשלה כנאשם”.

במשרד המשפטים ניסו לברר אם ההפגנות הן אכן מוקד הדבקה. משרד הבריאות לא סיפק תשובות ברורות. לעומת זאת, נתוני ההדבקה אצל החרדים ברורים: 40% מבין הנדבקים בקורונה בשבוע שעבר. אבל אותם נתניהו לא יקלל כמפיצי מחלות. וזה לא רק בגלל שנתניהו חייב את שלטונו למפלגות החרדיות, זה גם בגלל שהיועץ המשפטי לממשלה לא יעלה על דעתו לפגוע בזכויות יסוד של האדם הדתי. לעומת זאת, זכויות היסוד של החילוני הם תמיד עניין למשא ומתן, לאיזון משפטי, להשעיה, להגבלה. מה יכול להיות, אומרים שם, אז תהיה דיקטטורה לשבועיים, לחודש, ואחרי זה נראה.  

6. שתיקה רועמת: התעלמות נתניהו מהביקורת של עמירם לוין רק מעניקה לה תוקף

אלוף במיל’ עמירם לוין כתב על נתניהו: “כדי לשרוד, העדיף נתניהו שיעורי תחלואה גבוהים, זאת בידיעה ברורה כי שיעורי התמותה שינבעו מהם יהיו גבוהים גם הם. מדובר בפשע המחייב את פיטוריו של נתניהו, ומיד. מבקר המדינה ומנדלבליט חייבים להורות מיד על חקירה משטרתית”. אפילו החריפים במבקרי נתניהו, נזהרים מלומר את מה שאומר לוין: כדי לשרוד, מעדיף נתניהו שאנשים ימותו. ומכיוון שזה ראש ממשלה, המשמעות היא שהוא לא רק “מעדיף” שזה מה שיקרה, אלא שהוא גורם לזה לקרות בפועל.

ראש ממשלה שמותיר טענה כזו ללא תגובה — על הרבה פחות מזה הגיש נתניהו תביעות דיבה נגד יגאל סרנה ובן כספית — רק מחזק את טענת לוין ומעצים את תוקפה. בדברי הימים, וגם בימינו אלה.