חזרתי ממדינה ירוקה והפכתי ליעד משטרתי

טסתי למדינה ירוקה. תקנות המדינה המפורטות באתר משרד הבריאות ציינו שאם לאחר ההגעה ליעד, הסטטוס משתנה, יש לי 14 יום כדי לשוב ללא בידוד. ואז הם שינו את זה רטרואקטיבית להתראה של שבוע לפני – וגם בזה לא עמדו. טסתי ירוקה וחזרתי אדומה. מדינה, משיקולים פוליטיים לא ענייניים, הכניסה אותי לבידוד של 14 יום. ובכן, ההרים, המפלים והאיים של קרואטיה היו שווים את זה. דייני.

מתברר שיחד עם הבידוד זכיתי בסטטוס חדש: יעד משטרתי. כדי לוודא שהמבודדים אכן שומרים על הבידוד ונמצאים היכן שהצהירו, יוצאים למשימה צמד שוטרים אמיצים, שזנחו את מטרותיהם החשובות באמת, מצוידים ברכב שכור של אלדן שמי יודע כמה עולה לנו משלמי המסים, מגיעים מתחת לביתי ומתקשרים אלי כדי שאנופף לשלום ממרפסת ביתי. ארבע פעמים באו במהלך השבועיים.

תדרוך לשוטרים בימי הקורונה צילום: דוברות המשטרה

אין ספק שיש חשיבות באכיפת החוק, אבל גם פה הכל כנראה פוליטי, עקום ומוטה. האם זאת המשימה בחשיבות עליונה עבור אוכפי הבידודים? אזרחית בריאה לחלוטין שחזרה ממדינה שמצבה פי כמה וכמה טוב משל ישראל, ולא נחשפה לאף חולה מאומת? מילא פעם אחת, אבל ארבע?

ואיך מחליטה משטרת ישראל מי מעשרות אלפי המבודדים יזכו לביקורי אכיפה? האם זה רנדומלי? יש הגרלה? יש קריטריונים, ואם יש, מהם ומי קבע אותם, המשטרה או משרד הבריאות? ולמה הם כה עקומים? אולי בכלל יש לשוטרים מכסה יומית נדרשת והשוטרים העייפים בסך הכל נהנים ממיקומי המרכזי? כלכליסט הגיש שאילתא מפורטת בנושא למשטרה ולא קיבל תשובות.

שלא לדבר על אכיפה בררנית. יש בטבריה קרוב משפחה של חולה מאומתת שמסתובב חופשי וכל האכיפה נגדו היא בקשה מנומסת – שזוכה להתעלמות – שישוב לביתו. אבל אני, ביום ה-13 לבידוד, המשכתי לקבל ביקורים.

יהיו שישאלו מה אכפת לי. מעבר לזווית האישית החרדתית (מה קורה אם לא אענה לטלפון כי הייתי במקלחת או שכחתי את הטלפון מושתק? האם יסתערו על ביתי? אוכרז כמבוקשת? אקבל קנס?), השאלה החשובה באמת היא תפקוד ראוי של המשטרה על פי קריטריונים מקצועיים והגיוניים, ואמון הציבור בה. כשהאכיפה כל כך הזויה ולא רלוונטית, עולות שאלות קשות מאוד האם פני הדברים אכן כך, ותשובות אין.