ההשבתה היא הסכנה: לפתוח עכשיו את מערכת החינוך
לפי מחקר, הסיכון של ילדים להפגע מהקורונה נמוך, אולם תחושות המצוקה, החרדה, האובדנות והדיכאון בקרב ילדים, בני נוער והורים בשל סגירת מערכות החינוך רושמות עלייה מתמדת
מחקרים שפורסמו לאחרונה, ובהם מחקר עומק שפורסם בכתב העת הבריטי לרפואה British Medical Journal, טוען שהסיכון של ילדים לחלות בקורונה בצורה קשה הינו מזערי, ואילו הסיכון לפגיעה של ממש בילדים מהנגיף נמוך מאוד.
- יואב קיש: "נראה עלייה בתחלואה? אמליץ לא לפתוח ביום ראשון"
- גני הילדים יחזרו כשתיפתר המחלוקת לגבי הקפסולות
- לא מטיילים, אז הולכים ללמוד: עלייה של 35% בהרשמה לתואר ראשון באוניברסיטאות
הנגיף מסוכן לקשישים ולחולים במחלות רקע, ולכן יש לרכז את כל המאמצים במניעת הדבקה באוכלוסיות אלה. יש לזכור-מחלת הקורונה אינה מהווה איום על האנושות, אולם, השבתה ממושכת של מערכת החינוך והמשק הישראלי הם סיכון של ממש עבור אזרחי ישראל.
כיתה סגורה צילום: רויטרס חצי שנה חלפה, בקרב ילדים ובני נוער מתוארת עלייה מתמדת בתחושות המצוקה, החרדה, האובדנות והדיכאון. הורים רבים מדווחים על קושי לשרוד מציאות זו בה עליהם לעזור לילדיהם לעמוד במטלות הלימודיות, ובמקביל להתחבר לפגישות עבודה בזום, ולהמשיך להיות יצרניים. אי היכולת המובנית להיות בשני מקומות במקביל, מעוררת גם אצל הורים תחושות עמוקות של חוסר אונים, מתח, דיכאון וחרדה.
האופן בו אנו חווים תקופה זו, האתגרים שהיא מזמנת לנו, כמו גם מצבנו הנפשי, הם הגורמים המרכזיים המשפיעים על מצבם הרגשי של ילדינו. המצב הנוכחי בו כולנו ספונים בבית מזיק.
במציאות הנוכחית, נערים ונערות מתקשרים ימים שלמים עם העולם רק דרך פלטפורמות מקוונות, הופכים את היום ללילה, ממעטים לצאת מהבית, כמעט ולא נפגשים עם אנשים, וממלאים את החסך בקשר אנושי באמצעות תקשורת וירטואלית "חלופית". לפעמים לאורך זמן הם לא מתקשרים עם בני אדם בכלל.
הימנעות מתקשורת אנושית אינה חדשה לנו. היא אופיינית לעידן בו אנו חיים וקדמה לקורונה. לא בכדי היא מוגדרת "סיכונית" והיא זו שמובילה רבים מבני הנוער למצוקה, דיכאון ואובדנות. המציאות שנוצרה כעת מעצימה מצבים סיכוניים אלה ודוחפת ילדים רבים למעגל הדיכאון.
ילדים לא יכולים לתקשר לאורך זמן רק דרך המחשב והטלפון. ילדים צריכים מגע אנושי, שיח וקשר. פגיעות רגשיות עקיפות עלולות להשפיע על מהלך חיי הילדים שנים קדימה. ילדים שחווים מצבי לחץ יסבלו בעתיד מבעיות בויסות הרגשי, מהרסנות בהתנהגותם כלפי אחרים וכלפי עצמם, מליקויי למידה ומחוסר יכולת לייצר קשרים חברתיים משמעותיים.
אנחנו חייבים להתעורר ולקחת אחריות על המציאות שהילדים שלנו חווים בתקופה האחרונה. עלינו אנשי החינוך להתעורר ולדאוג לקהילות שלנו. חייבים לאפשר פתיחה מחודשת של 5,860 בתי הספר הפועלים ברחבי הארץ. בתי הספר, התקשורת עם מבוגרים משמעותיים ועם קבוצת השווים מנרמלים עבור הילדים שלנו את המציאות. בתי הספר הם חממות לעיצוב ולפיתוח אזרחי המחר. מחנכים הופכים עבור קהילותיהם את הכאוס לקוסמוס ובכך מאפשרים התבגרות בריאה, יציבה ובטוחה.
רווחתם הנפשית של הילדים לא נלקחת בחשבון
מתוך היכרות עם מתווי ה"תו הסגול", ניתן לומר בביטחון כי רווחתם הנפשית של הילדים שלנו כמעט ואינה נלקחת בהם בחשבון. החזרה לבתי הספר תלווה במנגנון של ריחוק אנושי, התגוננות והפרדה. הילדים יכנסו לקפסולות, יתרגלו ריחוק חברתי, עטיית מסכות וחיטוי עצמי. הם יהיו כל הזמן תחת עינם הצופה והמפקחת של המורים ובמרחק 2 מטר לכל הפחות מיתר האנשים במרחב.
גם ליציבים שבילדים זה עשוי להיות מציף ומאתגר רגשית. ככל שהמשבר מתארך והטיפול בצרכים הרגשיים של הילדים נזנח, כך ההשלכות איתן נאלץ להתמודד מחמירות. יש לתת משקל עודף לטיפול בצרכים הרגשיים של התלמידים. בלתי אפשרי לעשות זאת בתנאים הנוכחיים של למידה מרחוק, גם משרד החינוך יודע זאת ולכן בתי הספר לחינוך מיוחד ובתי הספר לנוער בסיכון ממשיכים לפעול באופן רציף. אבל הצרכים הרגשיים של הילדים "הרגילים", אינם נלקחים בחשבון כרגע.
אז מה צריך לעשות? לפתוח את בתי הספר מיידית! במקביל - לייצר מתווים חדשים למערכת החינוך. יש להכיר במציאות – כשהילדים שומרים על הנחיות עטיית מסכות וריחוק חברתי רק בתוך מוסדות החינוך, וביתר הזמן נפגשים ביניהם ללא הגבלה – הפעלת מתווה הקפסולות אינו אלא בדיחה עלובה. יש להגדיר מתווי הפעלה יישומיים, שיאפשרו הפעלה רציפה ויעילה של בתי הספר. יש להגן על אנשי החינוך שנמצאים בסיכון - בשיתוף פעולה בין משרד החינוך למורים ולמנהלות בשטח.
צריך להציל את שנת הלימודים הנוכחית, וחשוב מכך - צריך להציל את נפשותיהם של ילדינו.
יוסי שפרבר הוא מנהל קמפוס אנקורי פתח תקווה, נעה שיר היא פסיכותרפיסטית ורכזת היועצות של רשת החינוך אנקורי
