הכל סחיר, אך הסיכון צריך להתבטא במחיר

על פי המסורת היהודית, כשהלל הזקן התבקש לתמצת את התורה כולה לכדי משפט אחד, הוא בחר בפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". אם כך, כיצד ניתן יהיה להגדיר את תורת ההשקעות על רגל אחת? "תשואה המפצה על הסיכון" תהיה בוודאי תשובה הולמת.

המשמעות היא שכל השקעה, מסוכנת ככל שתהיה, תימצא ראויה — ובלבד שהמשקיע יקבל פיצוי הולם. ובפרפראזה על דברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, שאמר "הכל שפיט", בשוק ההון — "הכל סחיר". השאלה אם על המוסדיים לשוב ולתת אשראי לבעלי שליטה בעייתיים מעלה ומציפה סוגיה נוספת: מהו תפקידו של מנהל ההשקעות? האם החובה הראשונה במעלה המוטלת על כתפיו היא להשיא את התשואה למשקיעים? או שמא עליו לחנך ולהעניש את שומטי החובות?

התנגשות בין שני ערכים ראויים

פעמים רבות החיים מזמנים לנו התנגשויות בין שני ערכים ראויים, אלא שבמקרה שלפנינו אין כל דילמה. כשמנהל השקעות מעלה את רף הפיצוי הנדרש על ידיו מבעל שליטה בחברה שפגעה במשקיעים, באמצעות ריבית גבוהה יותר והתעקשות על מתן ביטחונות, הוא מצליח גם להשיא תשואה למשקיעים שנהנים מהשקעה אטרקטיבית, וגם להעביר מסר ברור לבעלי שליטה בחברות ציבוריות: שמיטת חובות כמוה כאות קין הגובה מחיר כבד מכל מי שפוגע במשקיעים.

כך, לדוגמה, אילן בן־דב, שומט חובות סדרתי, נדרש לשלם ריבית של 8% + מדד ולהעמיד בטוחות בגובה של פי שניים מהחוב, כדי לגייס כסף מהמשקיעים. למרבה הצער, לא מדובר בדוגמה מייצגת. במציאות קיים פער גדול בין הרצוי למצוי, והמשקיעים לא תמיד מקפידים לדרוש את הפיצוי הנדרש משומטי החובות. השתתפות בהנפקות של חברות שבעברן הסדר חוב, או שנושאות על גבן חטוטרת כלשהי, מהווה הזדמנות פז עבור המשקיעים לדרוש, ולשם שינוי גם לקבל, תנאים נוחים המספקים פיצוי הולם על הסיכון. מי בריבית, מי בבטוחה, ומי בשתיהן גם יחד.

הנפקות מעין אלו גם מאפשרות להפחית את החשיפה לחברות שאמנם נהנות מדירוג גבוה, אך האג"ח שלהן, שנסחרות בתשואות מגוחכות, אינן מובטחות בשום שעבוד. בדיוק כפי שהיו אלו של אי.די.בי, אלביט הדמיה, קרדן אן.וי ורבות אחרות לפני שהגיעו להסדר חוב. אלברט איינשטיין טען שאי־שפיות זה לעשות את אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות.

גיבוש כללי משחק הוגנים בשוק ההון

אם לא השתכנעתם שבאמצעות דרישה לפיצוי על הסיכון ניתן לגבש נורמות ראויות וכללי משחק הוגנים בשוק ההון, בוודאי תסכימו שאין היגיון בכך שאת המחיר על חינוך השוק ישלם הציבור. השאיפה ללמד את בעלי השליטה לקח לא צריכה לבוא על חשבון החוסכים שנמנעת מהם הזכות להיחשף להשקעות אטרקטיביות, שבכוחן לפצות על ההפסדים שנגרמו בהסדרי החוב של השנים האחרונות.

עם "חינוך שוק" לא יוצאים לפנסיה, ובפעם האחרונה שבדקתי, גם לא משלמים קצבאות לעמיתים. את זה עושים רק באמצעות תשואות. אין שום סיבה להעניש את הציבור על טעויות של אחרים, ובהם הגופים המוסדיים עצמם, שכשלו פעם אחר פעם במתן אשראי. האשמה לא מוטלת רק על מי שביקש ליטול את האשראי, אלא גם על מי שסיפק אותו. בכל אופן, מנהלי השקעות שמתעקשים לחנך ולהעניש בעלי שליטה סוררים, יתכבדו ויעשו זאת על חשבונם. ולא באמצעות כספם של אחרים.

צילום: שאטרסטוק