פרשנות: הטלוויזיה מעולם לא הופרטה

דו"ח הרשות השנייה הוא ההוכחה לעודף הרגולציה שמושתת על תחום הטלוויזיה בישראל: 132 עמודים של פנקסנות המנתחת כל שנייה ששודרה על מסכינו. כמה הפקות בוצעו על ידי הזכיין וכמה נרכשו? כמה הופקו בישראל וכמה בחו"ל? עוד ועוד פרטים המוכיחים כי הטלוויזיה המסחרית בישראל מעולם

מצבם של הערוצים המסחריים דומה לזה של כביש 6: ההשקעה פרטית, המטרות ציבוריות. אבל בניגוד לכביש 6, הערוצים המסחריים לא מקבלים רשת ביטחון. אין פלא שכעת, כשההכנסות מפרסום צונחות, הם רודפים אחרי המדינה ואחרי הרשות. את מצוקתם ניתן לפתור באמצעות רשת ביטחון קבועה, או על ידי הקלות מהותיות במחויבויות התוכן. הסבירות שאחד הפתרונות האלו ימומש קלושה: המדינה לא רוצה להפריט לחלוטין את השידור המסחרי. נוח לה שבעלי ההון עולים אליה לרגל.

2

בשבועות האחרונים הודיעו הערוצים המסחריים על הפחתה בהוצאות ההפקה ב-2009. במקביל, מנסה הרשות השנייה להקל מעט במחויבויות התוכן שלהם, כדי לאפשר להם לשמור על איזון (או לשרוד). הדבר עורר את מחאת איגודי היוצרים, שפרצו בזעם לישיבת הרשות ביום חמישי.

אבל הרשות היא לא הכתובת הנכונה לזעמם. נכון, הכותרות יצעקו "חוסר של 70 מיליון שקל", אך זה נובע מהסבך המשפטי שמסדיר את פעילות הערוצים. למעשה, ב-2007 זרמו לסוגה עילית כ-194 מיליון שקל, עלייה של 13.3% לעומת השנה שלפניה - הרבה מזה בזכות הרשות השנייה.