ועדת פילבר פספסה את רפורמת השוק הסיטונאי בטלוויזיה

במסגרת דיוני ועדת פילבר להסדרת הרגולציה בשוק השידורים בישראל, הערוצים המסחריים (הזכייניות קשת ורשת בערוץ 2, וערוץ 10) הופיעו בפניה וביקשו ליצור מגרש משחקים הוגן שיחייב את חברות הכבלים והלוויין לשלם להם עבור התכנים שהם מייצרים ומשודרים בחינם. הערוצים ביקשו מהוועדה לשנות את המודל הנוכחי ולאפשר להם לקבל תשלום מחברות הכבלים והלוויין עבור התכנים שלהם, בנוסף להכנסות שלהם מפרסומות שסובלות מירידה.

המודל שהציעו הערוצים לא ממש חדשני, ומתקיים כבר בכמה מדינות בעולם. מדובר באותו רעיון שעליו מושתתת רפורמת השוק הסיטונאי באינטרנט. המודל שהציעו הערוצים המסחריים אומר שחברות התשתית, כמו בזק ו־HOT, יתמחרו את התשתית בנפרד (במחיר מפוקח של עד 100 שקל, להצעת הערוצים), ואת התוכן בנפרד. כך, למעשה, כל צרכן יוכל לקנות בעצמו ערוצים נפרדים או לחפש חבילות קטנות של ערוצים, להרכיב את סל הצפייה שלו ולחסוך אלפי שקלים בשנה.

כיום הלקוח הממוצע צופה בכחמישה ערוצים קבועים ומזפזפ בעוד כעשרה ערוצים. עם זאת, חבילת הערוצים הסטנדרטית שאותה הוא מקבל מחברות הכבלים והלוויין נעה בין 90 ל־170 ערוצים. לצרכן נדמה שיש מגוון רב של תכנים. בפועל, הערוצים היקרים עבור חברות הטלוויזיה הם הספורט והילדים. את שאר הערוצים, כמו לייפסטייל ושפות זרות, הן רוכשות במחיר מופחת, ואת הערוצים המסחריים הן מקבלות בחינם. כל העסק הזה היה יכול להמשיך לעבוד מעולה, אלמלא שוק הפרסום לא היה חונק את הערוצים המסחריים וגורם להם לצאת בדרישה לעצמאות.

תזמון מכריע בשוק

ועדת פילבר התכנסה בתזמון חשוב מאוד לשוק הטלוויזיה הישראלי. הזכייניות קשת ורשת צריכות לעבור מזיכיון לרישיון עד נובמבר 2017, ואת הבקשה הן צריכות להניח על שולחן משרד התקשורת כבר בנובמבר הקרוב. אף אחד לא יודע מה יעלה בגורלן: אם הן יתאחדו לחברה אחת, יתפצלו לשני ערוצים או שישנו לחלוטין מודל טלוויזיוני. רפורמת השוק הסיטונאי, המאפשרת לחברות תקשורת לרכוש מבזק שירותי תשתית במחיר מופחת, הביאה לחשיבה מחדש גם על תחום הטלוויזיה. בזכות הרפורמה, סלקום TV יכולה להציע טלוויזיה דרך האינטרנט במחיר של 100 שקל לחודש, פחות ממחצית מהסכום שגובות חברות הכבלים והלוויין. בנוסף לכל זה, אופן הצריכה שלנו השתנה והערוצים הליניאריים נדחקים הצדה לטובת תוכני וידיאו לפי דרישה. 

אך ועדת פילבר שהיתה אמורה לנער את חוקי הרגולציה הישנים לא עשתה שום דבר מהפכני במסך. עיקרי המלצותיה היו חובת מכירה של תוכני ספורט בין החברות השונות, הגדלת חבילות הבסיס המוצעות, הגנות ינוקא לערוצים מסחריים חדשים, הפחתת חובת השקעה בהפקות מקור והפרטת עידן פלוס. כל ההמלצות הללו מתעלמות לחלוטין מהשינוי בהרגלי הצריכה של הצופה הישראלי.

אם ועדת פילבר היתה רוצה באמת להפוך תכנים לאיכותיים יותר ולהוזיל את חבילת הצפייה, היא היתה מקבלת החלטות אמיצות כמו הפרדה בין תשתית התקשורת לתוכן, שבחו"ל עובדת מעולה. התפיסה החדשה לא רק שתואמת את ההתפתחות הטכנולוגית אלא מאפשרת לערוצים להתחרות על הצופים ולספק להם תוכן איכותי יותר במחיר הוגן. קבוצת התקשורת הקנדית וסטמן (Westman), למשל, מאפשרת ללקוחות שרכשו או שכרו ממיר דיגיטלי דרכה לקנות ערוצים בודדים כמו CNN, דיסקברי או ערוץ ההיסטוריה תמורת 4.95 דולר קנדי לערוץ (כ־14 שקל), ערוץ NBA תמורת 2.49 דולר קנדי (כ־7 שקלים) או חבילת שמונה ערוצי סרטים (אותם ניתן גם לרכוש כבודדים) תמורת 6.65 דולר קנדי (כ־19 שקל).

אבי ניר,מנכ"ל קשת צילום: נועם מושקוביץ

קבוצת התקשורת טליה (Telia) מדנמרק מציעה ללקוחות לקנות ממיר דיגיטלי או להתחבר אליה דרך האפליקציה לטלוויזיה החכמה, לטלפון או למחשב. בקבוצת מציעים חבילת ערוצים מובנית, אך גם חבילה להרכבה עצמאית. להבדיל מהקנדים, המחירים פר ערוץ יותר יקרים: ערוץ אל גז'ירה תמורת 29 כתר דני (כ־16.5 שקל), חבילת שלושה ערוצים מקומיים ב־39 כתר דני (כ־22 שקל) וגם ערוצים יקרים יותר כמו ערוץ הסדרות הבריטי Circus תמורת 59 כתר דני (כ־33 שקל) או הערוץ הצ'יליאני Chile TV תמורת 149 כתר דני (כ־85 שקל). קבוצת התקשורת הפינית DNA מציעה חבילות ערוצים לפי נושאים, או בחירה מתוך פסיפס ערוצים. מחיר ממוצע לערוץ נע בין 2 ל־3 יורו

(כ־8–13 שקל).

הערוצים הקטנים חוששים

לא לחינם הערוצים המסחריים הם אלו שהציעו לוועדה את הרעיון וסיפרו לה מה קורה בעולם. הערוצים יודעים שרוב משקי הבית ירכשו את הערוצים בחבילת התוכן שהם יבנו. אבל מה יעלה בגורלם של הערוצים הקטנים יותר? כמה ירכשו את ערוץ הבריאות, הקניות, הטיולים, ההידברות, הקבלה, ההורוסקופ או הערוץ הירדני?

אם עד היום בעלי הערוצים הקטנים היו צריכים לפנות ל־yes או HOT ולשכנע אותם שהצופים שלהם זקוקים לערוץ כזה, הם עלולים להידרש לשכנע את הצופה למה כדאי לו לרכוש את הערוץ ולהמשיך לשלם עליו מידי חודש. חלק מהערוצים הקטנים מרגישים בטוחים בנישה שלהם, כמו ערוצי ילדים מכווני גילאים שזוכים לפופולריות. אך חלקם חוששים מהמהלך וטוענים כי שוק הטלוויזיה הישראלי פשוט לא בנוי למודל כזה.