"זה לא אני, זה האופציות"

אתמול בצהריים צלצל הטלפון במערכת העיתון. על הקו היה מנכ"ל בכיר. "מאוד מחמיא לי שאני נחשב בין מקבלי השכר הגבוה, אבל יש סיכוי לעדן קצת את הפרסום? מאז שהשם שלי מופיע בטבלאות השכר, אני לא מפסיק לקבל בקשות לתרומות".

הסיוט הגדול של המנהלים בחברות הציבוריות שהשכר

עלות שכרם של המנהלים כוללת מרכיבים שונים, ואחד מהם הוא אופציות. כמה מהמנהלים הספיקו לממש אופציות בעבר ולשלשל לכיסם סכומים בני שבע ספרות, אך במקרים רבים אחרים הערך של האופציות התבטל כתוצאה מהמשבר הכלכלי, ושכר של עשרות מיליוני שקלים התכווץ לכמה מיליונים בלבד. הסיבה לכך היא צניחתן של מניות רבות בשיעור של עשרות אחוזים, כך שאפשר לרכוש אותן בשוק במחיר הנמוך מהמחיר שניתן באופציה ("מחוץ לכסף"), עובדה המייתרת את האופציה.

אף על פי שהאופציות התכווצו, ובחלק מהמקרים כבר לא שוות דבר, החברות ממשיכות לרשום את ההוצאה המקורית בגין האופציות ללא קשר לשוויין כיום. שכר הבכירים ב־2008 הוא דוגמה מצוינת לכך.

עלות שכרם המצרפית של 50 מקבלי השכר הגבוה בחברות הציבוריות נראית אולי דמיונית - 537 מיליון שקל. אלא שמניתוח מרכיבי השכר המצרפי מגלים שלחשבון הבנק שלהם הם לקחו "רק" 147 מיליון שקל שכר שנתי, ועוד 109 מיליון שקל מענקים. היתרה - אופציות שקיבלו.

למעשה, כמחצית מעלות השכר של המנהלים המאושרים (או שלא) שזכו להימנות עם 50 מקבלי השכר הגבוה היו אופציות, כלומר כסף שמאוד ייתכן שלא יזכה להיכנס לחשבון הבנק שלהם. זה לא אומר שצריך לרחם על המנהלים (פקיד הבנק כנראה לא יתקשר אליהם בזמן הקרוב כי הם לא הצליחו לסגור את החודש), אך לפחות בחלק מהמקרים, גם בקשות לתרומות יכולות לחכות.