"חגיגת הצמיחה הסתיימה. הפעם, המיתון לא יסתיים בהתאוששות"

השנה וחצי האחרונות היו לא קלות לרוב הכלכלות ברחבי העולם, וזה בלשון המעטה. ארצות הברית עתידה להציג השנה צמיחה חלשה במיוחד של 2%, סין הורידה בשבוע שעבר תחזיות וצופה צמיחה שנתית של 7.6% בלבד, המדינות באירופה חוות כמעט כולן צמיחה שלילית (למעט גרמניה, שגם הצמיחה שלה זעירה) וגם כלכלות מתפתחות מובילות נוספות - מנוע הצמיחה העולמי - חתכו בחדות את קצב העלייה בהיקף התמ"ג. כלכלות העולם מאטות, והבשורה הרעה היא שהמגמה הזאת לא עתידה להשתפר. תם עידן הצמיחה הכלכלית המהירה, כפי שהורגלנו אליה. מדוע? לדברי ריצ'רד היינברג, מחבר הספר "קץ הצמיחה" וחוקר בעל שם עולמי בתחום האנרגיה והנפט, הכל מתחיל ונגמר באנרגיה.

כדי להבין את התזה שמציג היינברג, המכהן כחבר בכיר במכון המחקר היוקרתי Post Carbon, צריך לחזור אחורה לתחילת שנות השבעים של המאה שעברה, אז הפכה ארה"ב מיצואנית הנפט הגדולה בעולם - ליבואנית נפט. הסיבה לשינוי אז היתה פשוטה: הנפט התחיל להיגמר. שניים וחצי עשורים לאחר מכן, ב־1998, פרסמו גורמים בשוק הנפט את תחזיות המחיר שלהם לחבית נפט. הסוכנות לאנרגיה עולמית, המחלקה לאנרגיה בארה"ב והסקר הגיאולוגי של אמריקה קבעו כולם באותה שנה: עד 2020 יעמוד מחירה של חבית נפט על 20 דולר לחבית והתפוקה העולמית תגדל ל־120 מיליון חביות נפט ליום.

לצפייה בקשר בין אנרגיה לעלייה בפעילות הכלכלית לפי שנים - לחצו כאן

ריצ'רד היינברג אימג'בנק / Gettyimages

אבל תחזיות לחוד ומציאות לחוד. ב־2004, כשהיה כבר ברור כי התחזיות אינן רלבנטיות, הן תוקנו ל־40 דולר לחבית לתקופה של 15 השנים הבאות. ארבע שנים לאחר מכן, קצת לפני המשבר של 2008, טיפס מחירה של חבית ל־147 דולר. מחירה של חבית נפט נע כיום סביב 90 דולר, בעוד שתפוקת הנפט העולמית עומדת על 83 מיליון חביות נפט ליום. המציאות, כך זה נראה, מספרת סיפור שונה לחלוטין על משק האנרגיה העולמי.

למעשה, התלות של ארה"ב כיום בנפט זר היא כה גדולה, שכל עלייה של סנט במחיר הדלק עולה 1.4 מיליארד דולר לכלכלת המדינה. "שום טכנולוגיה לא יכולה לשנות את העובדה שדלקי מאובנים קיימים בכמות סופית שהולכת ומידלדלת", אומר היינברג.

לדבריו, מנהיגי העולם המערבי מפחדים לומר לאזרחים את האמת הפשוטה והבלתי נמנעת של המצב שבו אנו כבר נמצאים - עידן האנרגיה הזולה הגיע לסיומו. "זה נגמר", אומר היינברג. "אנחנו בעיצומה של תקופת ישורת בהפקת דלקים. כשמגיעים לשיא בהפקת אנרגיה, מגיעים גם לשיא של צמיחה כלכלית, אבל במצב כיום מצפה לנו דרך ארוכה למטה - כל עוד אין לנו תחליף לנפט. למעשה, תמה הצמיחה הכלכלית כפי שאנו מכירים אותה. אנחנו פשוט מסרבים לקבל את המציאות".

אין אינטרס לדבר על זה

העניין הוא שרק מעטים מעוניינים לשמוע את מה שיש לו לומר. הספר החדש שלו, The End of Growth: Adapting to Our New Economic Reality ("קץ הצמיחה: התאקלמות למציאות כלכלית חדשה"), הוא לא ממש רב־מכר. אחרי הכל, הטיעון הבסיסי של היינברג גורם לכולנו לנוע בחוסר נחת בכיסאנו. "המיתון שבו אנו נמצאים לא יסתיים הפעם בהתאוששות כלכלית מופלאה", הוא כותב. מי רוצה לשמוע שצמיחה אינסופית היא בלתי אפשרית? מי הפוליטיקאי שיעז לומר לבוחריו כי המנוע האמיתי של חייהם הוא פתרון זמני שהחל לקרטע?

אבל היינברג מסביר בשיחה מאירת עיניים עם "כלכליסט" שתהליך הצמיחה חייב להגיע לסיומו, ויותר מכך - הוא כבר הסתיים. הצמיחה הגלובלית שאנו ממשיכים להיות עדים לה, שעיקרה במדינות המתפתחות, היא לא יותר מאדים במכל האנרגיה הריק של העולם. "הצמיחה הכלכלית הסתיימה כבר ב־2008", מזהיר היינברג. "אנחנו פשוט עדיין מסרבים להבין שמה שעבד ב־200 השנים האחרונות כבר לא עובד יותר".

כאמור, עבור היינברג הכל צריך להיות מוסבר במונחים של אנרגיה. "אנחנו כמובן מדברים ללא הרף על כך שאנו חיים בעולם בעל משאבים סופיים, והנפט הוא אחד מהם, אבל את התפקיד שלו ביצירת הצמיחה הכלכלית שאותה אנו חיים, אפילו כלכלנים מובילים לא מבינים. הם חושבים עליו כעל עוד מקור אנרגיה שמזין משוואה של שווקים חופשיים וכוחות שוק, אבל הוא הרבה יותר מזה".

בעזרת עשרות נתונים מאירי עיניים מחדד היינברג את ההבנה הזאת, שבבסיס הצמיחה הכלכלית שאליה התרגלנו עומדת אנרגיה זולה להפקה. "נפט הוא חומר אנרגטי מדהים", מסביר היינברג, "הוא כל כך מרוכז אנרגטית, שעד היום למעט אנרגיית גרעין, שהיא לא ניידת כמובן — נפט הוא הדלק הכי אנרגטי שמוכר לנו".

איך נראתה מפת מקורות האנרגיה בטרם הגיע הנפט לתמונה? ב־1850, למשל, כ־65% מהאנרגיה בארצות הברית הופקו משימוש בחיות מבויתות. שוורים חרשו שדות, סוסים משכו עגלות תחבורה, כלבים שימשו כמניעי מזחלות. קצת פחות מ־20% מהאנרגיה נבעו מעבודת כפיים אנושית מפרכת, בעוד ששאר האנרגיה הגיעה מדלקים כמו עץ, לשם חימום. אבל ב־1930 תמונת האנרגיה כבר השתנתה לחלוטין: רק 3% מהאנרגיה באמריקה נוצרו מעבודת כפיים, 5% נוספים הגיעו ממשק החי וה־92% הנותרים הופקו מדלקים, בעיקר מנפט.

ריצ'רד היינברג בגינת ביתו

"ב־1960 עבודת כפיים פשוט נעלמה מהמפה. למה? זה לא בגלל שאנחנו עובדים פחות, זה פשוט משום שמכונות המונעות בדלק החליפו את עבודת הכפיים ואת עבודת חיות משק הבית, וזה מה שיצר את התנאים לצמיחה הכלכלית המופלאה שלנו כמין האנושי ב־200 שנים האחרונות".

כדי להבין את זה טוב יותר, היינברג נותן דוגמה מחיי היומיום. "כולנו נוסעים ברכב שלנו מדי יום. עכשיו נסה לרוקן את מכל הדלק ולדחוף את הרכב לאורך 45 ק"מ. העבודה הפיזית הזו היא שוות ערך לעבודת כפיים מאומצת הנמשכת פרק זמן של 6–8 שבועות. אבל במציאות אנחנו מקבלים את התמורה הזו במאמץ מזערי".

במונחים ישראליים זה נראה כך: מכוניות יעילות מסוגלות להפיק את העבודה הזו תמורת 2 ליטרים של בנזין, שיעלו כיום כ־15 שקל. אם נחלק את הסכום הזה בשמונה שבועות של עבודה פיזית מאומצת או 320 שעות עבודה, נקבל שכר של 4.65 אגורות לשעה. כלומר -במקום לשלם תמורת העבודה הזו, לפי השכר הממוצע במשק, סכום המתקרב ל־16 אלף שקל, נשלם 15 שקל בלבד. וכאן נמצא אולי הבסיס להבנה של מה שהיינברג אומר: אנרגיית דלקים זולה מאפשרת לנו לבצע פעולות בקנה מידה אסטרונומי. לראיה - הצמיחה הטכנולוגית והרפואית, כמו גם הצמיחה באוכלוסייה שנרשמה ב־200 שנה האחרונות.

"מי שלא מבין שהתהליך הזה של רתימת אנרגיה זולה בעזרת מכניזציה, ובראשה דלקי מאובנים, הוא הבסיס לכל הצמיחה העולמית הכלכלית - לא מבין מהי כלכלה. גם כשבוחנים את המערכת המוניטרית בתחילת התהליך כמו גם אינדיקטורים של תמ"ג, מבינים עד כמה כל הכלכלה שלנו היא תוצר של אנרגיה. התמ"ג צמח מאז שנת 1800 באמריקה במאות אחוזים לנפש. המערכת המוניטרית שהיתה מבוססות על זהב וכסף, פשוט לא הצליחה לעמוד בקצב הצמיחה העצום הזה והוחלפה במערכת המוניטרית מגובת החוב שבה אנו משתמשים כיום. בלי אבולוציה במערכת הזו לא ניתן היה לסחור באופן גלובלי, ולא היו נוצרים שווקים גלובליים בסדר גודל של היום".

הצמיחה מבוססת על חוב

וזה גם לבה של הבעיה. הקשר בין צמיחה כלכלית, אנרגיה ושיטה מוניטרית המבוססת על חוב. "למעשה", מסביר היינברג, "בכל פעם שאנו יוצרים כסף חדש במשק אנחנו מבססים אותו על חוב ועל ריבית. היכולת שלנו להחזיר את החוב הזה היא תלוית צמיחה. כלומר - אנחנו מממנים את החוב של היום בעזרת הצמיחה של מחר.

"אבל אם אנחנו מבינים שצמיחה היא תלוית אנרגיה, ואם אנחנו יודעים שהאנרגיה של דלקי מאובנים ובראשם נפט היא משאב סופי, ושהמשאב הסופי הזה הגיע לשיא מבחינת ההפקה הזולה שלו, אז המסקנה היחידה שניתן להסיק היא שהצמיחה הכלכלית כפי שאנו מכירים אותה, נגמרה או עומדת להיגמר בתנאים הנוכחיים. ולזה כמובן יש השלכות אדירות על השיטה המוניטרית שבה אנו חיים, כי כנראה שאת החובות האלה שמייצרים כסף לשיטה כבר לא נוכל להחזיר".

היינברג מבסס את הנתונים שלו על היסטוריה ועל כמויות עצומות של מידע שהוא ומכון Post Carbon, שבו הוא חבר, מנתחים מדי שנה. מאז 2005 הוא ועמיתיו רואים התיישרות של תפוקת הנפט הגולמי העולמית סביב 73 מיליון חביות נפט גולמי ליום. ישנם ימים שהתפוקה גדלה במעט וישנם ימים שהיא יורדת במעט, אבל היא יציבה סביב אותה הכמות.

"אנחנו רואים בבירור כיצד תעשיית הנפט העולמית משנה כיוון. היא עושה שימוש בכלים ובטכניקות קידוח מתקדמות וקיצוניות ביותר דוגמת הדמיה תלת־ממדית גיאולוגית, קידוח אופקי, קידוח במים עמוקים וחולות הזפת. למה התעשייה הזו משקיעה כל כך הרבה כסף ומאמץ בהפקת נפט בתנאים קיצוניים? פשוט משום שהמאגרים היבשתיים הגדולים מתרוקנים במהירות".

אבל מחיר חבית נפט נמצא היום ברמה סבירה של מתחת ל־100 דולר.

"ראשית, אני לא חושב שזו רמת מחיר סבירה. שנית, הנפט כיום זול בגלל שיש האטה בצמיחה, או יותר נכון - מיתון עולמי, ובתקופה כזו הביקושים לנפט מתכווצים. מההיסטוריה אנחנו לומדים שכל קפיצה במחיר חבית נפט לשיא מלווה במשבר כלכלי. לא כל משבר כלכלי מלווה בזינוק במחיר נפט, אבל כל פעם שיש שיא במחיר - מגיע משבר. כיום, כשכלכלת העולם המערבי מפסיקה לצמוח, מחיר הנפט יורד בעקבות ירידה בביקושים. אבל ברגע שהכלכלה מתעוררת שוב לחיים, מחיר הנפט עולה דרמטית עד לרמה שבה הוא מאלץ את הכלכלה להפסיק לצמוח, כי מחירי האנרגיה גבוהים מדי. אנחנו נמצאים במעגל קסמים שמתרחש בשנים האחרונות בתדירות יותר ויותר גבוהה".

למה כיום יקר יותר להפיק נפט מבעבר?

"ההסבר פשוט. קח את עצי הפרי בגינה שלי, למשל: אין בעיה לקטוף את הפרי שנמצא בהישג יד - רק צריך לשלוח יד ולקטוף. וזה בדיוק מה שתעשיית הנפט עשתה עד לאחרונה. אבל אם אני רוצה לקטוף את הפרי הגבוה, אני צריך להשקיע יותר מאמץ. אני צריך להביא סולם ומוט וזה ייקח לי יותר זמן, זו עבודה שיש בה יותר סיכון, ואם הסיכון מתממש, היא תעלה לי יותר - למשל אם אפול ואשבור רגל ולא אוכל לקטוף פרי במשך חודשיים.

"אותו הדבר בדיוק מתרחש בתעשיית הנפט בשנים האחרונות. זה לא שהנפט אזל לחלוטין, זה פשוט שכדי להפיק את כל הנפט הזה צריך להשקיע יותר ולהסתכן יותר. למה, למשל, חברות נפט עברו לחיפוש נפט ימי? מדוע הסעודים החלו לקדוח במפרץ הפרסי כאילו אין מחר? פשוט משום שהמאגרים הקלים להפקה החלו לאזול. להפיק נפט בים זה תהליך מסובך, יקר, מסוכן ונושא תוצאות הרות גודל מבחינה סביבתית במקרה של תקלה. הפרי הנמוך שרק צריך לשלוח אליו יד ולקטוף בעולם הנפט הולך ונעלם, וזה ישנה לחלוטין את העלויות שכרוכות בהפקה החדשה הזו".

גם הגז מידלדל במהירות

הנתונים תומכים בדבריו של היינברג. כשבודקים את מדד ה־MERI, שבודק את מספר יחידות האנרגיה הנדרשות כדי לחלץ יחידת אנרגיה ממקור אנרגיה מסוים, התמונה מתבהרת. עד 1930, למשל, כל יחידת אנרגיה שהושקעה בהפקת נפט גולמי הניבה 100 יחידות אנרגיה מהנפט. בשנת 2000, היחס הזה צנח בחדות - כל יחידת אנרגיה שהושקעה בהפקת נפט, הניבה 10 יחידות של אנרגיה. כשבודקים, למשל, את הפקת הנפט מחולות הנפט בקנדה, מקבלים החזר של ארבע יחידות אנרגיה על כל יחידת אנרגיה שמושקעת.

"כל הצמיחה העצומה של מעמד הביניים היא תוצר של אותה אנרגיה זולה מתחילת המאה שעברה. כשיש לך אנרגיה זולה, אתה מתפנה להתפתח בתחומים אחרים. כבר אין צורך שמרבית האוכלוסייה תגדל מזון בכדי לשרוד, כי מכונות עושות את זה עם מינימום של אנשים. בארה"ב, למשל, כיום רק 1% מהאוכלוסייה הם חקלאים, בעוד שב־1840 השיעור עמד על 70% וב־1900 הוא כבר התכווץ ל־40%".

מה לגבי הגז? האם המעבר של תעשיית ייצור החשמל ומעבר אפשרי של תעשיית הרכב לשימוש בגז יכולים להפחית את צריכת הנפט ולהתגבר על הבעיה?

"מלבד העובדה שגז צמוד במחיר שלו לנפט, גם מאגרי הגז מידלדלים במהירות. אנחנו אמנם מוצאים מאגרים חדשים, אבל צריך להבין שהיום גז הוא חלק ממפת האנרגיה כשיש נפט 'זול' עדיין במשוואה. ברגע שהנפט יתחיל לעלות לרמות מחיר שמשקפות את המציאות - גם הגז יעלה, ולכן לא פתרנו כלום".

אז מה בכל זאת מניע את הצמיחה, גם אם המינימלית, שאנו עדים לה מאז המשבר האחרון?

"כל הצמיחה שאנחנו רואים בשנים האחרונות בארה"ב, למשל, מבוססת על תמריצים ממשלתיים או במילים אחרות - על הסיוע לבנקים. בלי תמריצים ממשלתיים פשוט אין צמיחה באמריקה, והמצב הזה הולך ומתפשט בשאר העולם המערבי. כדי להבין את גודל התמריצים האלה, צריך להשוות אותם לכמה מערכות מלחמתיות. אם נחבר את העלויות שהשקיעה ארה"ב במלחמת העולם השנייה, במלחמות המפרץ, קוריאה, וייטנאם, אפגניסטן, תוכנית מרשל ועוד כמה סכסוכים, נגיע לשני שלישים מהסכום שאותו השקיעה ממשלת ארה"ב מאז 2008 בהצלת הבנקים. יכולנו לקחת את כל הכסף הזה ובקלות להשתחרר בעזרתו, למשל, מתלות בנפט.

"אם נבדוק את התמ"ג האמריקאי מאז שהגיע לשפל במחצית 2009, נראה שהצמיחה שלו היא גרף מקביל לחלוטין לכמות הכסף שהשקיעה הממשלה האמריקאית בתוכניות תמריצים. זה ברור לכל מי שמתבונן בגרף - בלי תמריצים אין צמיחה".

אבל למרות המסר המאיים, נראה כי לאחרונה קולו של היינברג מתחיל להישמע. הוא הופיע בסרטי תעודה, הוא מרצה מבוקש ואפילו נציגים מממסד הנפט הזמינו אותו להרצות לאחרונה. האיש שמאז שנות השבעים עוקב אחר אנרגיה בעולם ובודק את הקשר שלה לכלכלה, פיננסים וזיהום, הפך לאחד המומחים הגדולים בתחום. העובדה שהוא מדבר בגובה העיניים תוך שהוא מסביר את המנגנונים ששולטים בעולמנו, היא נדירה בעולם של טשטוש נתונים ופולמוס מתמשך בנוגע לנקודות הללו.

עשרת הספרים שפרסם בעשורים האחרונים לא זכו ברוב המקרים לתהודה נרחבת באמצעי המדיה המרכזיים. אבל כשפרסם ב־2003 את ספרו "החגיגה תמה: נפט, מלחמה וגורלן של החברות התעשייתיות", הוא זכה להכרה כשנשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון הראה לכתב "הניו יורקר" את העותק הפרטי שלו, שהיה עמוס בהדגשות, סימני קריאה והערות שוליים, שקלינטון עצמו סימן.

מה יהיו הסימנים הראשונים הברורים, שיצביעו על סוף הצמיחה?

"אחד הדברים הראשונים שנראה, ואנחנו כבר מתחילים לראות, הוא סיומה של תקופה שבה טיסות אוויריות הן זולות. אם אתה זוכר, לפני 30 שנה ויותר טיסה היתה עניין יקר שהיה שמור לבני־מזל. אנשים שחזרו מטיול מעבר לים היו מציגים לשכניהם ולחבריהם תיעוד בשקופיות מאחר שהחוויה לא היתה נחלת הכלל. כבר היום אנחנו רואים את מחירי הטיסות מטפסים. אנחנו רואים חברות תעופה שמתקשות לייצר רווח. כשנרגיש את המחיר על בשרנו ולא נוכל להרשות לעצמנו לטוס - יהיה זה אינדיקטור חזק שאנחנו נמצאים בתקופה של שיא בהפקת נפט זול ושמכאן והלאה יותר ויותר דברים שהם מובנים מאליהם בחיינו, יהפכו לנדירים".

אל תבנו על אנרגיה מתחדשת

היינברג טוען שמהר מאוד נרגיש את זה גם במחירי המזון. "למעשה, מאז שנת 2000 ניתן לראות שגרף מחירי המזון העולמי וגרף מחירי הנפט העולמי מתנהגים באותה צורה. זינוק במחירי נפט מביא לזינוק במחירי מזון. זה כמובן מתקבל על הדעת מאחר שכל תעשיית הדשנים מבוססת על תוצרי לוואי של נפט, ומאחר שכל הציוד המכני שנדרש היום לשם הפקת מזון גלובלית, מונע בבנזין. על כל קלוריה של אוכל שאנחנו מייצרים בארה"ב אנו נזקקים לעשר קלוריות של דלקי מאובנים. זאת המשוואה. ואגב, מה ראינו כשמחירי המזון זינקו בשנתיים האחרונות? מהפכות. אנשים יוצאים לרחובות להפגין, ונראה עוד הרבה מזה".

אתה בעצם אומר שכדאי שנתכונן לאפוקליפסה?

"לא בהכרח. זה תלוי בנו ובדינמיקה של שוק האנרגיה. אנחנו כבר יודעים שאנרגיה חלופית היא פתרון נהדר, אבל היא לא תוכל להחליף את האנרגיה של דלקי מאובנים בעשורים הקרובים, אלא אם ייערך מאמץ עולמי עצום ממדים, כמו זה שהושקע במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי ליצור תשתית של אנרגיה מתחדשת כמו שצריך.

"כמו כן, אחת השאלות הגדולות היא כמה זמן יימשך המישור הזה של שיא תפוקת הנפט. ברור לנו שהביקושים לנפט הולכים וגדלים. סין לבדה, על צי המכוניות המתפתח שלה, תהפוך לצרכנית הגדולה בעולם של בנזין. כלומר גם אם השיא יימשך במשך כמה שנים או עשור, עדיין נרגיש את המחסור בשל העלייה בצריכה ובביקושים מצד כלכלות מתפתחות.

"העולם המערבי כבר לא לבד בצריכת האנרגיה שלו, אנחנו נלחמים כיום על משאבי האנרגיה עם שאר העולם וכבר אין לנו בלעדיות. וחוץ מזה, יש המון פתרונות אחרים חדשניים שיכולים להחליף את השיטה המוניטרית הנוכחית שלפיה אנו חיים היום. אחד מהם הוא להתרגל לצרוך פחות, להיות יותר יעילים ולשתף יותר. פועל יוצא של ההבנות האלה על העולם יוצר בשנים האחרונות תנועה הולכת ומתחזקת שנקראת 'תנועת המעבר' - תנועות שפועלות בעיירות קטנות ושעושות דברים נפלאים ביחד. הקהילה עובדת כקהילה - היא מחזירה חלקים ניכרים מהכלכלה המקומית אל הקהילה. עושה שימוש במטבע מקומי, משקיעה באנרגיה חלופית ובבניית עצמאות אנרגתית ומעודדת גידול מזון מקומי.

"יש המון דברים שאנחנו יכולים לעשות במציאות הנוכחית. אולם, מאידך, הפועל היוצא הכי מבורך של תנועת המעבר הוא שהאנשים ששותפים לה מגלים בהדרגה שהאושר חוזר לחייהם. אושר שנובע משיתוף, מהכרת השכנים שלך על בסיס שמם הפרטי, מצריכה מרוסנת ומהשקעה בעתיד, בילדים ובאלטרנטיבות לשיטה הנוכחית. אולי הפתרון הזה שהוכח כהצלחה מסחררת יתפשט בכל רחבי העולם ויגאל אותנו מהקטסטרופות התלויות מעל ראשנו. שלא כמו רבים אחרים, אני שומר על אופטימיות ורואה בסיומה של הצמיחה הכלכלית הזדמנות לצמיחה אנושית".