אלופי השכר
למה השכר שלהם הוא עניין של כולנו
לבכירי המשק יש ארסנל מכובד של נימוקים למה אין מקום להתערב בשכרם המנופח, אלא שרובם אינם מספיקים כדי לשלול את חשיבות הביקורת בנושא
לצפייה ברשימת שיאני השכר של 2012 לחצו כאן
אלופי הברוטו 2013
הפערים הצטמצמו על הגב של מעמד הביניים
כשלי השוק שלא תראו בטבלאות שכר הבכירים
דוד עזריאלי הוא גם אלוף השכר במזומן
רושמים הפסדים, עושים תספורות ומושכים מיליונים
להיות שני זה מחייב: סמנכ"לים שמביטים על הבוס מלמעלה
6 שכירים גרפו ב-54 שנים שכר בעלות של 315 מיליון שקל
ראוי להתעכב על כמה מהנימוקים הללו, גם כדי להראות מדוע הם ברובם ריקים מתוכן, וגם כדי להסביר למנהלים שעדיין מתקשים להבין מהן הסיבות לכך ששכרם המופרז הוא בכל זאת עניין של כולנו.
הטיעון המשתלם: אם בעל שליטה בחברה ציבורית מוכן לשלם למנהל שכיר כל כך הרבה, כנראה זה מוצדק - הרי השכר משולם בעיקר על חשבונו.
לכאורה, דווקא בעלי השליטה בחברות הציבוריות היו אמורים לתמוך בביקורת הנשמעת על שכר המנהלים השכירים שהם מעסיקים, משום שהקטנת השכר עשויה לחסוך להם כמה מיליונים טובים בשנה. אז למה זה לא קורה? כאן צריך לזכור שהעלות לחברה אינה העניין היחיד המעסיק את בעל השליטה. כשבעל שליטה מוכן לשלם המון למנהלו השכיר, זו לעתים אינדיקציה לכך שהתשלום מגלם בתוכו אינטרס של בעל השליטה בלבד, שאינו משותף לבעלי המניות מהציבור. למשל, כשהוא מעוניין למכור את החברה ומעוניין שהמנכ"ל יתמקד בהשבחתה ובהכנתה למכירה — מה שלא בהכרח יביא תועלת ישירה כלשהי לשאר בעלי המניות. למשל, כאשר מנכ"ל מרופד היטב מקפיד "לא להפריע" לבעל שליטה להעביר עסקאות בעלי עניין או מהלכים אחרים, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרס של כלל בעלי המניות.
הטיעון הפרטי
: הזרקור מופנה לחברות הציבוריות שחייבות לחשוף נתונים, אך שערוריות השכר הגדולות נמצאות דווקא בפירמות הפרטיות.
יכול מאוד להיות. אז מה? כאן בדיוק טמון ההבדל בין איש עסקים שבוחר לעשות את עסקיו באופן פרטי ויכול למשוך לעצמו ולמנהליו שכר ככל העולה על רוחו לבין זה שבחר להפוך את הציבור לשותף. הציבור הוא שותף נוח בהרבה מובנים: לעתים קל יותר לגייס ממנו כסף כשהבנקים מקשים, וגם לא צריך להתייעץ איתו על כל מהלך קטן. אבל מה לעשות שהשותפות הזאת כוללת את גילוי תנאי השכר של המנהלים הבכירים? זו העסקה, ולא במקרה. הציבור אינו מספיק מתוחכם ואינו יכול לשים לב לכל מהלך של החברה, לא כל שכן להגיב לו. אבל מה לעשות שיש דברים שקל לו להבין, כמו שכר - ולשם בדיוק ביקש המחוקק לכוון את ההתערבות של הציבור, כאשר דרש ששכר הבכירים יהיה גלוי לכולם.
טיעון ה"תחזיקו אותי": הביקורת הפופוליסטית על שכר מנהלים עלולה לגרום לחברות טובות וגדולות לצאת מהבורסה, ולמנהלים מוכשרים לעבור ולעשות לביתם.
ובכן, זה לא קורה. המציאות היא שחברות שאין להן מה להסתיר ומנהלים שעושים את מלאכתם נאמנה ודואגים לטובת כלל בעלי המניות של החברה, לא בורחים כל כך מהר. החברות ממשיכות להיסחר בבורסה, והמנהלים נשארים בתפקידם. גם הם יודעים שאף אחד לא מבטיח שבמקום אחר יהיה טוב יותר. בעשרות השנים האחרונות אכן נפלטו לא מעט חברות מהבורסה, אבל אלה היו ברובן חברות קיקיוניות שלא עמדו בתנאי הסף, או שהיו חלק משרשרת חברות פירמידה. לעומתן, חברות פרטיות גדולות ומובילות דווקא בחרו להצטרף למועדון הציבוריות, שלכאורה היו אמורות לברוח ממנו כמו מאש.
דוד עזריאלי. שיאן השכר צילום: אוראל כהן הטיעון האופציונלי
: כללי החשבונאות החדשים הם שניפחו את עלויות השכר ואת הפערים מול העובדים. בפועל, בחלק גדול מהמקרים לא מדובר בתשלום כספי אלא באופציות על הנייר, שבחלוף הזמן מתבררות לעתים כחסרות ערך.
לכאורה, בבואנו להשוות את שכר המנהלים לזה של עובדיהם, צריך היה להתעלם מהמרכיב שאינו מזומן. אבל למה בעצם? אופציות הן הזדמנות נוחה להתעשר, שמוענקת בחברות ציבוריות לבכירים בלבד. אולי במקום לדרוש להתעלם מהן בחישובים, ראוי היה פשוט להעניק אותן גם לשאר העובדים? במקרה כזה הפערים היו ככל הנראה קטנים יותר, וניתן גם להניח שהעובדים היו מתומרצים להתאמץ לא פחות ממנהליהם, אפילו שמדובר רק בהטבות "על הנייר".
טיעון היד הנעלמה: ביקורת על השכר מדרבנת הצעות חוק פופוליסטיות ורצון של הרגולטור להתערבות, שעשויה להביא יותר נזק מתועלת.
בטיעון הזה יש דווקא מן האמת. התערבות רגולטורית גורמת לא פעם יותר נזק מתועלת, ועדיף לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם כאשר הדבר מתאפשר. אלא שכדי להימנע מהתערבות מיותרת, ניתן היה לצפות מבעלי השליטה להבין שהעניין נמצא בידיהם ולתקן את העיוותים בעצמם. זה לא קרה, והביקורת הרבה שנמתחה לא השפיעה — מה שאילץ בסופו של דבר את הרגולטור להתערב.
טיעון ה"זה לא תפקידי": צמצום הפערים במשק הוא תפקיד הממשלה, לא של בעלי העסקים.
הטיעון הזה סותר בבסיסו את הטיעון הקודם נגד התערבות רגולטורית, אבל נוכח המהפך המחשבתי בשנים האחרונות הוא ראוי להתייחסות נפרדת.
"מדד הפי" שהנהיג "כלכליסט", אשר בוחן את הפערים בין שכר המנהלים לזה של עובדיהם, מכוון בדיוק לנקודה הזו: השפעת שכר הבכירים על גידול הפערים החברתיים. זה בדיוק המקום שבו אפשר לראות בבירור מהיכן צומח הפער בין שכבות האוכלוסייה. אפשר להבחין, כפי שיפורט בעמודים הבאים, שהפער הזה כבר אינו בהכרח נחלתן של חברות המעסיקות כוח אדם לא מקצועי, והוא מחלחל עמוק לתוך חברות שבהן העובדים הם משכילים, בעלי הכשרה מקצועית ארוכה ואף אקדמית. התבוננות כזו מבהירה מדוע, עם כל הכבוד לתרומת המנכ"ל לביצועי החברה, לא הגיוני שיקבל שכר של פי 40 משכרם הממוצע של עובדיו. בוודאי לא פי 100.
אכן, הגיוני לטעון שתפקידה של הממשלה לדאוג לצמצום הפערים. אילו כל אזרח היה נהנה מחינוך איכותי בחינם, משירותי בריאות חינם ומסבסוד רכישת דירה, בצד מיסוי עקיף נמוך יותר, הפערים אכן היו מצטמצמים וגם היה פחות משנה כמה מרוויח מנכ"ל מול עובדיו. המצב, מיותר לציין, רחוק מזה. מעמד הביניים נתון כבר שנים תחת עול של גזירות שהולך וגדל, בעוד המיסוי על השכר ברמות הגבוהות רק ירד בשנים שקדמו למחאה החברתית. כך נוצרות שתי בעיות: התבססות של שכבה צרה שיכולה ליהנות מחינוך, בריאות ומגורים איכותיים, ובכך רק מנציחה את הפער לטובתה מול שאר האוכלוסייה, ומסים נמוכים מדי על השכבה הזו, שלא מאפשרת לממן את כל השירותים האלמנטריים הללו לכלל האזרחים.
הפערים החברתיים הם רעה חולה שמסכנת את היציבות החברתית בישראל. לכן, גם אם למנהלי החברות ולבעלי השליטה אין אחריות ישירה לפתרון הבעיה, נכון גם לטובתם שייקחו חלק.
