אג'יו: מאחורי הקלעים של "הלווייתן מלונדון"
סוחר מסתורי של ג'יי.פי מורגן הפסיד בשנה שעברה 6.2 מיליארד דולר. דו"ח חקירה מטלטל חושף: סיכוני ענק, שיפוץ מודלים, שקרים לרגולטור - כאילו לא היה משבר. סיפור אמיתי ב-7 פרקים
08:0418.04.13
זה התחיל לפני שנה, כמעט בדיוק. בתחילת אפריל החלו לרחוש שמועות על "הלווייתן מלונדון", סוחר בסניף לונדון של ג'יי.פי מורגן, שמחזיק בפוזיציה אימתנית בשוק הנגזרים. הפוזיציה שבה מחזיק הסוחר, שמאוחר יותר יתגלה כברונו איקסיל (Iksil), היא כה עצומת ממדים, עד שהיא מטלטלת את השווקים שבהם הוא סוחר. לווייתן בבריכת שחייה. במקביל מתגברות השמועות שהלווייתן בצרות. ההשקעה שלו עומדת להתרסק, והדרך היחידה עבורו לצאת מזה היא להשקיע עוד ועוד, לתפוח ולתפוח.
היו רגעים שבהם זה עבד. במהלך 2011, בהימור אחד של מיליארד דולר, איקסיל הצליח לגרוף לבנק רווח של 400 מיליון דולר. אבל בסוף אותה שנה המזל שלו מתחיל לאזול. איקסיל מתחיל להפסיד, ובגדול. ההימור שלו מדמם מאות מיליוני דולרים בחודש. במייל של איקסיל מ־16 במרץ 2012 לאחד הממונים עליו, הוא מפגין סימני ייאוש: "אני לא יכול להמשיך עם זה עוד... אני לא יודע מתי אתם מתכוונים לעצור, אבל כל העסק הופך להיות אידיוטי... זה גרוע יותר מבעבר וכבר אין מה לעשות, אין תקווה... התיק ממשיך לגדול לממדים יותר ויותר מפלצתיים". אם בתחילת 2011 עמד תיק ההשקעות של איקסיל על 4 מיליארד דולר, הרי שבתוך מעט יותר משנה הוא תפח ל־167 מיליארד דולר. גם ההפסדים גדלו לממדים מפלצתיים. כרגע הם עומדים על 6.2 מיליארד דולר, לא סופי.
איקסיל כבר לא עובד בג'יי.פי מורגן. גם לא הבוס שלו, וגם לא הבוסית של הבוס. הבנק נפטר מאנשי המחלקה בלונדון, וחיסל את תיק ההשקעות שלהם. אבל מסע הטיהורים לא הפסיק את מחול השדים. הפסדי הענק של הבנק, שאמור היה להיות מופת לניהול סיכונים, הביאו את הסנאט האמריקאי להקים ועדת חקירה מיוחדת, שהגישה את ממצאיה בחודש שעבר. חוקרי הסנאט ראיינו את בכירי הבנק, נברו במיילים שלהם ובהקלטות שיחותיהם, ושחזרו את ההסתבכות, צעד אחר צעד. התוצאה היא 1,300 עמודים שמספקים אנטומיה מרתקת של בנק שיצא משליטה: הסוחרים לקחו הימורי ענק, הבוסים הסתירו את ההפסדים, מנהלי הסיכונים שינו את המודלים לבקשת הממונים, ואלה הציגו מצג שווא בפני בעלי המניות. זו בדיוק הדינמיקה שממנה נולד המשבר הפיננסי. אבל כל זה לא קרה ב־2008, אלא רק לא מזמן, בבנק הנערץ באמריקה.
פרק א': הסכנה - ניהול סיכונים
כל הדרמה הזאת מתרחשת בפינה אפורה לכאורה של ממלכת ג'יי.פי מורגן: משרד ההשקעות (CIO) - המחלקה האחראית על ביטוח, או גידור, נגד הפסדים מהפעילות השוטפת של הבנק. המחלקה מראה תוצאות יפות. תיק האשראי שמנהלים סוחרי המחלקה בלונדון אפילו מניב ב־2011 רווחים במאות מיליונים. בדיעבד, לא ברור אם עסקו שם בגידורים או בספקולציה, אבל מה שברור הוא שהתיק הולך וגדל. במהלך 2011 שוויו מזנק ל־51 מיליארד דולר, ובסוף אותה שנה מתחילה ההסתבכות. הבנק מחליט לצמצם את הסיכון בתיק - החזקת מכשירי אשראי מסוכנים פשוט עולה יותר מדי כסף. בגלל דרישות הרגולטור, הבנק נדרש להחזיק כנגדם הון עצמי, כרית ביטחון שתגן מהפסדים. "עלות הניהול של התיק", יסביר פיטר וויילנד, מנהל הסיכון הראשי בבנק, "היתה מאוד יקרה".
הבעיה היא שגם עלות מכירת התיק גבוהה, לפחות חצי מיליארד דולר. זה סכום שבמחלקה לא מוכנים להפסיד. במקביל, בינואר מתחילה התאוששות בשווקים, וההפסדים בתיק, שבנוי דווקא לתרחיש של ירידות, הולכים וגדלים. ואז מתקבלת החלטה גורלית: להגדיל את ההשקעה. במקום להיפטר מההימורים על ירידות, איקסיל וחבורתו מחליטים לקזז אותם ברכישת הימורי ענק בכיוון ההפוך, על עליות בשוק. באופן אבסורדי, בניסיון להקטין את עלויות ההון של הבנק, הסוחרים מגדילים את שווי התיק פי שלושה, לסכום דמיוני של 167 מיליארד דולר. לווייתן. אותו תיק שהבנק הגדיר ככלי לגידור סיכונים הופך, כמו כל משרד ההשקעות, לסיכון בפני עצמו.
והכל נעשה באישור. ב־26 בינואר, כשההפסדים החלו להצטבר, איקסיל מכנס קבוצת הנהלה בכירה במחלקת ההשקעות, ומציע מתווה פעולה. "צריך למכור את גיליון האופציות העתידיות ולרכוש הגנה על המהלך המתהדק", מפרט איקסיל במצגת. "ללכת על סיכון לונג ועל עסקאות בטן, בעיקר היכן שחדלות הפירעון יכולה להתרחש. לרכוש הגנה בראלי ולסובב את הפוזיציות כדי להפיק רווחים מחוסר היציבות".
לא הבנתם? אתם לא לבד. "ועדת החקירה פנתה גם לעובדי הבנק במחלקת ההשקעות וגם לרגולטורים וביקשה להבין מהם מה משמעות האסטרטגיה של איקסיל שאושרה באותה פגישה", נכתב בדו"ח הסנאט. "אבל לאיש לא היה מושג".
פרק ב': וולדמורט הופך ללווייתן
ברונו איקסיל (Iksil), אם כן, הוא איש מפתח בסאגה הזו. הוא גם איש מסתורין - עד כה לא צצה אפילו תמונה אחת שלו. במשך שנים הזהות שלו לא היתה ידועה גם לסוחרים אחרים. ברוח הארי פוטר הם מעניקים לסוחר הצרפתי את הכינוי וולדמורט - זה שאין לנקוב בשמו. אבל מהר מאוד הוא מקבל בקרב סוחרים אחרים, שמבינים מה הוא עושה, את הכינוי "איש המערות". זאת בשל אופי המסחר האגרסיבי שלו, מהסוג שמקנה רווחים אדירים.
איקסיל מתרכז בהשקעה במדד CDS שמורכב מסל חברות צפון אמריקאיות, שעל איגרות החוב שלהן נרכש ביטוח למקרה שלא יחזירו את חובותיהן. זה הרעיון המקורי של מכשירי ה־CDS: ביטוח, כלומר העברת סיכון. אלא שכיום קיים יקום שלם של נגזרים, כלים פיננסיים שמאפשרים לספקולנטים להמר נגד או בעד היכולת של חברות לעמוד בתשלומים שלהן, מבלי שכלל יחזיקו באיגרות החוב. זה למעשה הימור על מקרה שבו חברה לא תעמוד בתשלום חובותיה, וזה התחום שבו איקסיל מתנהל.
איקסיל מהמר על מדד בשם CDX.NA.IG.9, שנגזר ממחירי ה־CDS בשוק האג"ח הקונצרניות. הוא מהמר שמחירי האג"ח האלה יעלו, ומחירי הביטוח עליהן יירדו. במצב כזה, איקסיל יוכל לקנות בחזרה את הביטוח שהוא מוכר במחיר נמוך יותר, ולשמור את העודף לעצמו. אבל השוק מתחיל להמר נגדו.
פרק ג': ציד הלווייתנים מתחיל
לווייתן במצוקה לא ייעלם מעיני כרישים רעבים. להקה שלמה שלהם מתחילה לחוג סביב ההשקעות של איקסיל, אבל בהתחלה ההימורים שלהם לא עולים יפה. הם מאבדים כסף מול הפוזיציות של איקסיל, שרק הולכות וגדלות. השחקן הגדול היחיד שנותר במשחק הוא בועז ויינשטיין, סוחר מבריק עם שורשים ישראליים, שעברו כסוחר בדויטשה בנק, באותו תחום של איקסיל, העניק גם לו את הכינוי "לווייתן".
למרות הפסדי עתק על הנייר, קרן הגידור של ויינשטיין, "סבא", ממשיכה לרכוש את הפוזיציה הנגדית לזו של איקסיל. ויינשטיין, שהפסיד מיליארד דולר בדויטשה, מכיר מניסיון את המצוקה שאליה הלווייתן הנוכחי עומד להיקלע. זה קורה בתחילת 2012, כשיותר ויותר סוחרים מצטרפים להימור הנגדי של ויינשטיין, ואז כאשר מחיר הביטוח מזנק בעקבות חידוש החששות מהמשבר האירופי, ההימור של איקסיל עולה בלהבות. במקום לרכוש בזול את הביטוח שמכר, הוא עומד לרכוש אותו ביוקר.
ב־19 במרץ 2012 איקסיל שולח לממונים מייל שבו, כהכנה לפגישה, הוא מדבר על הפסדים אפשריים של 800 מיליון דולר. למחרת, בשיחת טלפון ממושכת, הוא זוכה לנזיפה מהבוס שלו, מרטין ארטג'ו. "אתה השתגעת? אתה שולח מייל שמדבר על 800 מיליון דולר?... אני יודע שאתה עושה כמיטב יכולתך. אבל ההיגיון שלך... לפעמים אני לא מצליח להתחבר אליך. אני לא יודע איך להסביר את זה". איקסיל בפאניקה. "אני הולך להיתלות מעל הגחלים", כותב איקסיל לקולגה שאליו הוא נדרש לדווח על ההפסדים ב־23 במרץ. "אתה לא מפסיד 500 מיליון בלי שיהיו לכך תוצאות".
יש עוד עובדות מתמיהות. דרו מספרת בהמשך לחוקרי הסנאט שלא היתה מודעת להפסדים, אבל כבר ב־20 במרץ היא נכחה בפגישה עם איקסיל שעסקה בהפסדים ואף קיבלה מייל שמפרט אותם. כשנשאלה איך ייתכן שלא ידעה, טענה שלא קראה את המייל. אחרי שהוצג לה מייל אחר שבו דנה בתוכן הפגישה עם איקסיל, היא שינתה את גרסתה וטענה כי פירשה את המייל מאיקסיל והבוס שלו באופן שגוי.
היו רגעי עיוורון מוקדמים יותר. בפברואר 2012 מראה אחד ממדדי הסיכון של הבנק, CRM, כי תיק הנגזרים עשוי לגרום להפסדים של 6.3 מיליארד דולר. מה עושה בתגובה מנהל הסיכונים, פיטר וויילנד? מזלזל במודל. הוא שולח מייל לארטג'ו, הבוס של איקסיל: "המספרים האלה נראים כמו זבל".
פרק ד': איפה הרגולטור?
עם מאזן של 4 טריליון דולר, ג'יי.פי מורגן הוא הבנק הגדול ביותר בארה"ב. יש לו מה שנקרא "חשיבות מערכתית": כשהוא בסכנה, כל המערכת הפיננסית בסכנה. אם נפילת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס ב־2008 זעזעה את יסודות הכלכלה העולמית, הרי התערערות מוסד כמו ג'יי.פי מורגן תביא לקריסה מוחלטת של השווקים. בדיוק בשביל זה יש רגולציה - כדי לפקח על מוסדות שיש להם השלכה ישירה על חיי כולנו.
"לא זכורים לי שום פרטים בנוגע לשינוי מודל סיכון מסוג VAR", סיפר מאוחר יותר מנכ"ל ג'יי.פי מורגן ג'ימי דיימון בעדותו הראשונה לתת־ועדה של הסנאט שהתכנסה ביוני 2012 כדי לשמוע מה יש למנכ"ל האגדי לספר על פרשת הלווייתן. אבל חוקרי הסנאט חשפו מייל ששלח דיימון ב־23 בינואר אותה שנה, ובו שתי מילים: "אני מאשר". זו תשובתו של דיימון למייל מוקדם יותר של אינה דרו: "אם תאשר לנו להשתמש במודל ה־VAR החדש, נוכל להפחית את הסיכון ב־44%".
ג'ון הוגן, מנהל הסיכונים של המחלקה ואשף מתמטיקה, כינה מאוחר יותר את המודל החדש "ניסיוני". זה לא עצר את המחלקה ואת דרו מלעשות בו שימוש, באישורו של דיימון, כדי לסמא את עיני הרגולטור. ה"אני מאשר", של דיימון מ־23 בינואר 2012 העניק גושפנקה לשנות את פעמוני האזעקה הפנימיים בבנק, פעמונים שכשהם מצלצלים, גם הרגולטור אמור לשמוע אותם. במקום לצלצל בפעמונים, דיימון אישר להעלות את רף חיישני האזעקה.
הרגולטור מצטייר מהדו"ח כגוף נרפה ביותר, שלא מסוגל לאכוף את מרותו על הבנק. גרוע לא פחות: גם את הנתונים שיש לו הוא מצליח לפספס. בסוף השנה גילתה ביקורת ב־occ שמערכות הבקרה של הבנק שלחו אוטומטית דו"חות שבועיים על מדדי הסיכון. הדו"חות הראו שכל גבול סיכון אפשרי נפרץ ברבעון הראשון של 2012. "אין שום עדות לכך שה־occ השתמש בנתונים", קובע דו"ח הסנאט.
פרק ה: "משבר? איזה משבר?"
בתחילת אפריל, כשהעיתונאים פונים לדיימון באותם ימים ראשונים של שמועות, הם זוכים ממנו להרמת גבה מתנשאת: "משבר, איזה משבר?". שנה לאחר מכן המילים האלה יהפכו לבדיחה פנימית בבנק. אבל טרם פיצוץ הפרשה, הקו שאותו הוביל הבנק בתקשורת הוא שדייימון מודע למתרחש בלונדון, אבל לא חושש שהבנק יפסיד כסף. במקום זאת, דיימון עסק בתלונות. במכתב השנתי לבעלי המניות הוא מתרברב על רווח של 19 מיליארד דולר, אבל בעיקר בוכה על רגולציה. "אפילו רגולטורים בכירים מכירים בעובדה שכל הבקרה הזו מסובכת, מיותרת ויוצרת הפסדים מיותרים", דיימון כותב, ומתלונן שהידוק הרגולציה יעלה לבנק לא פחות מ־3 מיליארד דולר.
אינה דרו ופיטר וויילנד, מנהל הסיכון הראשי ג'יי. פי מורגן, מוסרים עדות בפרשת ברונו איקסיל צילום: רויטרס בעוד דיימון והלוביסטים שלו בוכים על נזקי הרגולציה, הלווייתן מלונדון מתחיל להפסיד, והרבה. הבנק, כאמור, מסתיר את זה מהרגולטורים. ולא רק מהם. "זו סערה בכוס תה", דיימון מכריז בשיחת הוועידה שלו עם המשקיעים באמצע אפריל. הוא טועה ואולי גם מטעה: באותו חודש ההפסדים צוברים תאוצה, ועוברים את מיליארד הדולרים. חודש אחרי, דימון כבר נאלץ להודות פומבית בהפסד של 2 מיליארד דולר. שנה אחרי, כאמור, ההפסדים עומדים על יותר מ־6 מיליארד דולר. זה יותר מכפול ממה שהבנק היה צריך לשלם על רגולציה - זו שיכלה למנוע את הפיאסקו מלכתחילה.
פרק ו': הצלייה הגדולה
15.3.2013 בוקר, שימוע בפאנל מיוחד של הסנאט. יו"ר הפאנל, סנאטור קארל לוין, מחמם את הברביקיו עם אינה דרו. הוא תוהה בקול רם כיצד ייתכן שבנק מרשה לעצמו להפסיק על דעת עצמו לספק נתונים לרשויות. הוא גם תוהה כמה סבירה גרסת דרו, שלפיה גילתה את התנהלות הכפופים לה רק חודשיים לאחר סיום תפקידה. לפני שהוא משחרר אותה מהגריל, הוא שולף מייל של דרו לסוחר הכפוף לה, שבו היא מציעה לסוחר "לשפץ" את נתוני הרווח וההפסד לאותו יום.
לוין: "את מציעה כאן בבירור לסוחר לשפץ את הנתונים, נכון?".
דרו: "השתמשתי במילה לשפץ, אבל רק כהצעה להשתמש במדדים פחות שמרניים".
לוין: "כתבת שזה יעזור".
דרו: "כן, אבל רק עם אינפורמציה שתתמוך בשיפוץ".
לוין עובר לפיטר וויילנד, ראש מחלקת הסיכונים לשעבר, שגם הוא נבעט לאחר הפיאסקו. "הורית לאנליסטים לא להשתמש במייל כדי לדון בשיפוץ מודלים שישפרו את נתוני ההון של הבנק. למה להסתיר את זה?".
וויילנד: "לא רצינו שאנשים יפרשו לא נכון, שלא יבינו מה אנחנו מנסים לעשות"
לוין: "הם חשבו שאתם עושים בדיוק מה שהמייל אמר: אופטימיזציה של הון רגולטורי. ולכן לא רצית שהם יכתבו את זה".
וויילנד: "רצינו שלא יעשו את זה, ולא יגידו את זה".
אפילוג: ג'יי.פי מקבלים פרס
אם הוועדה המיוחדת של הסנאט רצתה להביך את הנפשות הפועלות, היא הצליחה. אבל מבוכה היא מצב נפשי זמני שחולף במהרה, ונראה שבג'יי.פי כבר הצליחו להתגבר עליו, ואפילו למצוא זמן לחגיגות. לפני קצת יותר משבועיים קיבל הבנק את אוסקר יחסי הציבור של התעשייה הפיננסית, שמוענק על ידי מגזין IR. את הפרס שקטף הבנק, בקטגוריית "יחסי הציבור הטובים ביותר על ידי מנכ"ל", ניגשה לקבל בשמו של דימון קייתי הו, בכירה במחלקת קשרי המשקיעים של הבנק. "אני רק רוצה לומר: משבר, איזה משבר?", התבדחה הו מעל הבמה.
עד כה, לעבור על הכללים, לשקר ולהונות את הציבור מסתכם עבור ג'יי.פי מורגן בפרס ובבדיחה. לכאורה, אמנם, דו"ח הסנאט עשוי להתגלגל לחקירה שתוביל לאישומים חמורים, אבל אם למדנו משהו מהניסיון של חמש השנים האחרונות, זה שבנקים חוטפים מכה על היד בצורת קנס, ובזה זה מסתכם.
