דנקנר נאחז באוויר; הכל כדי להציל מה שנשאר מהמותג דנקנר

אי אפשר שלא להשתאות אל מול המאמצים הכבירים שעושה נוחי דנקנר, בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי, מאז החל המשא ומתן עם מחזיקי האג"ח על הסדר החוב.

המאמץ שלו בולט עוד יותר על רקע "הרמת הידיים" של מוטי זיסר והרצל חבס, שהבהירו מראש שהם לא מתכוונים להביא שקל מהבית גם במחיר איבוד השליטה בחברות שהקימו במו ידיהם, אלביט הדמיה וחבס.

מדוע, אם כן, דנקנר "עושה לילות כימים", כדברי דובריו, והופך כל אבן כדי שלא לאבד אחיזה בקבוצת אי.די.בי? יש לכך שלוש סיבות מרכזיות.

1 החשש מהבנקים

החוב של אי.די.בי אחזקות ואי.די.בי פתוח למערכת הבנקאית מסתכם בכ־2 מיליארד שקל. אולם לא החוב הזה, השייך לחברות הציבוריות, הוא מה שמניע את דנקנר.

החוב שטורד את מנוחתו יותר מכל הוא זה של החברות הפרטיות הנמצאות במעלה הפירמידה ושבאמצעותן שולט דנקנר באי.די.בי - גנדן וטומהוק. מחזיקי האג"ח אמנם הצליחו לחמוק ממתן אשראים לשתי החברות הללו, אולם הבנקים, ובראשם לאומי, נלכדו גם ברשתן של החברות הפרטיות בקבוצה.

החוב של גנדן וטומהוק למערכת הבנקאית בישראל מוערך בכ־860 מיליון שקל. היות שהבנקים מכירים בכך שהיכולת שלהם לגבות את החובות הללו מוגבלת, וגם זה באנדרסטייטמנט, הם הזדרזו למחוק אותם מהמאזנים שלהם.

כך שנכון להיום, יותר משהחוב מטריד את הבנקים, הוא מעסיק את דנקנר. מאחר שהוא ערב אישית לחלק מהחובות של החברות הפרטיות, הבנקים עלולים לפתוח בהליכים למימוש הערבות האישית ובהליכי פשיטת רגל, כפי שנעשה לאחרונה במקרים של אילן בן־דב ומוטי זיסר, בהם הבנקים הטילו צווי עיקול על נכסיהם. במילים אחרות, אחרי שאי.די.בי אחזקות הוכרזה כחדלת פירעון, נוחי דנקנר עושה כל שלאל ידו כדי להימנע מלהפוך בעצמו לפושט רגל.

נוחי דנקנר ורקפת רוסק עמינח צילום: אוראל כהן

2 פטור מתביעות

עם או בלי השליטה באי.די.בי, נוחי דנקנר היה רוצה שהאירוע האומלל הזה יהיה מאחוריו. גם אחרי שיסתיים הסדר החוב, שמו של דנקנר יעלה מפעם לפעם, אך בחלוף הזמן, גם הסיקור התקשורתי והעיסוק המתמשך בו ובקבוצת אי.די.בי ידעך.

כדי להמשיך בשגרת חייו ואולי אפילו לפתוח פרק חדש, נחוץ לדנקנר הפטור מתביעות שהוא יכול לקבל רק במסגרת הסדר חוב. גם אם הוא צח כשלג ואין בסיס לטענות כלפיו, הנחה בעייתית לנוכח הנכונות של שותפיו באי.די.בי מנור ולבנת לחתום על הסדר פשרה ולשלם 40 מיליון שקל, הכמיהה לפטור מובנת מאליה.

סוד גלוי הוא שטחנות הצדק טוחנות לאט. תשאלו את רועי ורמוס, שתיק החקירה נגדו נסגר אחרי שלוש וחצי שנים בלא כלום. בעוד ורמוס נדרש לשלם חצי מיליון שקל ככופר במסגרת הסדר שנחתם מול הפרקליטות, דנקנר נדרש להרבה יותר מכך. על פי חוות הדעת של המומחה הכלכלי שמונה על ידי בית המשפט להסדר החוב של אי.די.בי, איל גבאי, השווי הכלכלי של הפטור מתביעות הוא 200 מיליון שקל.

החובות של דנקנר

3 הקרב על הכבוד האבוד

ולבסוף, אחרי כל האינטרסים הגלויים והסמויים, הצורך להוכיח לכולם ולהישאר במרכז העניינים משותף לכל בעלי השליטה, קל וחומר כשמדובר באדם בעל השפעה ומערכות קשרים ויחסים כמו שיש לנוחי דנקנר.

המאמצים של דנקנר, שלעיתים נראים כמו מלחמה בטחנות רוח, הם גם ניסיון נואש, חסר סיכוי, להשיב מלחמה במאבקים החזיתיים שנפתחו מול הטייקון בדימוס, הן מצד חלק מהגופים המוסדיים שתובעים לקבל את אשר מגיע להם והן מצד התקשורת שלעיתים קרובות רואה בדנקנר סמל לכל תחלואי המשק, החל מריכוזיות ופירמידות, דרך קשרי הון שלטון וכלה ביוקר המחייה.

דנקנר ודאי מבין בשלב הזה שסיכוייו לצאת כשידו על העליונה נמוכים עד מאוד, אולם זה לא ימנע ממנו לעשות כל מאמץ לסיים את הסאגה עם תמונת ניצחון. כזאת שתשרת אותו ותעמוד לזכותו בין אם בקרב על התודעה הציבורית ובין אם במאבקים הצפויים לו בחקירות ובתביעות ביום שאחרי השלמת ההסדר.