בנימין נתניהו: האיש שהביס את כולם עד שניצח גם את עצמו

1. המטאפורה

כבר הרבה זמן שלא היתה לראש הממשלה בנימין נתניהו איזו מטאפורה כלכלית מוצלחת. איזה סלוגן קליט. גרף מהפנט. משהו - איש שמן מול איש רזה, ישראל מול הנמר הקלטי, בלימה־סיבוב־נסיקה. כאילו הקופירייטר הכלכלי שבו כבה.

תגידו "הוא התבגר. נתניהו של הקדנציה השלישית אינו נתניהו של הקדנציה הראשונה, לא שר האוצר בממשלת שרון, וגם לא נתניהו של הקדנציה השנייה, שיכורת חגיגות הבסת השמאל. הוא לא צריך לקשור לעצמו תארים כמו שר־על לאסטרטגיה כלכלית. הוא שקול יותר, מדוד, לא ממהר לרוץ לקחת קרדיט". מין גרסה אריקשרונית של נתניהו, רק עם קצת יותר שיק.

אבל לא זה העניין. הסיסמאות הכלכליות נמוגו, ואיתן נעלמו הלוחות המחיקים והשרטוטים הפשטניים, לא משום שהקופירייטר שבנתניהו כבה, אלא משום שנתניהו הכלכלי עצמו כבה. כשהמוצר שאתה מנסה למכור כבר לא עובד, אין טעם בסלוגנים נוצצים שיחפו על זה. החלק בנתניהו שעוד נשאר שריד מימיו כאיש מכירות יודע שאין טעם למכור לציבור את נתניהו הכלכלי כי נתניהו הכלכלי כבר לא עובד. הוא הפסיד.

נתניהו. האיש שהביס את כולם, עד שניצח את עצמו צילום: אלכס קולומויסקי

2. האחריות

מדובר בתעלומה: כיצד הפסיד נתניהו הכלכלי, ולמי בדיוק? בזירה הפוליטית הישראלית אין לנתניהו שום מתחרים. לא מימין, לא משמאל, גם לא מבית. כך זה גם בזירה הכלכלית - הכל רשום על שמו. המדיניות, ההישגים, וגם הכישלונות. אין עוד פוליטיקאי שהשפיע על הכיס של הציבור הישראלי בעשור האחרון, ועל העתיד הפיננסי של הציבור הישראלי בעשורים הבאים, כמו נתניהו. אין. לטוב ולרע, כל המהלכים הכלכליים הגדולים שנעשו כאן בעשור האחרון נעשו על ידו, במישרין, בעקיפין (אם הסתיימו כשכבר לא היה בשלטון), או בהשראתו. כך שהאמת הלא נעימה היא שנתניהו הכלכלי הביס את עצמו.

פיסת העדות המובהקת ביותר לגול העצמי, לניצחון־תבוסה הזה, היא הגירעון התקציבי אדיר הממדים שנפער דווקא במשמרת של נתניהו. נגיד בנק ישראל לשעבר סטנלי פישר הגדיר זאת בצורה הקולעת ביותר. "המשק הישראלי במצב מצוין, למעט ניהול התקציב, למעט הגירעון", אמר בראיונות ערב פרישתו. נתניהו לא יכול היה לספוג עלבון צורב יותר.

צריך לדייק: נתניהו לא אחראי לכשל הניהולי של השנתיים האחרונות. לא הוא ישב אל מול הטבלאות, לא הוא ישב אל מול הגרפים, ולמען האמת, לא בטוח שהוא ידע את מלוא התמונה בזמן אמת, כשעוד אפשר היה לתקן. האחריות של נתניהו בעניין הגירעון אחרת, משמעותית יותר. האחריות שלו אידיאולוגית.

3. נקודת המפנה

הגירעון הגדול שנפער בתקציב המדינה - זה שחולל את מחול השדים של הקדמת הבחירות ואת תקציב הגזירות הנוכחי - הוא בראש ובראשונה תולדה של מדיניות המסים של ממשלות ישראל בעשור האחרון. ויותר מכל פוליטיקאי אחר, המדיניות הזאת רשומה על שמו של נתניהו.

אני זוכר את שר האוצר נתניהו מגיע להרצות בקמפוס הר הצופים באוניברסיטה העברית כשהייתי סטודנט שנה ב' לכלכלה. ישבנו שם מהופנטים, מאות סטודנטים באולם מלא מפה לפה, מביטים בקוסם הכלכלי מצייר על הלוח ביד קלה גרף - עקומת לאפר - שמתאר כיצד הכנסות המדינה ממסים דווקא עולות כששיעורי המס יורדים. צייר, ועשה.

אבל משהו השתבש בדרך. הגרף עבד לרגע קל, אבל אז העולם המערבי נתקע. המערכת הפיננסית הגלובלית נתפסה עם המכנסיים למטה, והכלכלה הריאלית נגררה בעקבותיה לקיפאון שממנו איננה מתאוששת. הכנסות המדינה פשוט הלכו לאיבוד. הגרף של נתניהו התגלה כפספוס העשור.

אם עתותיכם בידיכם היכנסו לספר התקציב של מדינת ישראל (http://tinyurl.com/budget-il). דפדפו לעמוד 193, לטבלה מספר חמש. העמודה הזאת מספרת את כישלון הקונספציה הזאת טוב יותר מכל מסמך אחר. מי שיעיין בה יראה מקרוב את עקבותיו הכלכליים של נתניהו במשק הישראלי. הוא יראה שם את הורדות המסים הגדולות של תחילת העשור הקודם, אלה שהמשיכו גם ב־2009, כשנתניהו חזר לשלטון. אלא ששם, ב־2009, התחוללה נקודת מפנה. אף שהוא המשיך להוריד את מס ההכנסה, נתניהו כבר הבין שהחור בתקציב המדינה בלתי נסבל, ושאינו יכול להמשיך ולהקטין את חלקה של הממשלה בתוצר. לכן, בלב כבד, הוא נאלץ להעלות את המסים העקיפים - המסים על הצריכה. השחיקה בכיסו של מעמד הביניים גברה, אבל זה לא הצליח לעצור את הסחף. נתניהו המשיך להוריד את מס ההכנסה, אבל שוב העלה מסים עקיפים: מע"מ, מס על הדלק, על סיגריות, על אלכוהול. ושם, בנקודה הזאת, הציבור הישראלי נשבר.

4. הכיסוי

כך הגענו למצב שנתניהו הכלכלי של 2013 הוא כבר נתניהו אחר. מדיניות המסים שלו נפוצה לכל עבר, ובשנתיים הקרובות (2013–2014) הממשלה תעלה את המסים בצורה כה דרסטית שלמעשה היא תבטל כמעט לחלוטין את כל הורדות המסים של העשור האחרון. גם מדיניות ההוצאות של נתניהו - זה שמאמין בממשלה קטנה וחכמה עם בירוקרטיה מצומצמת - התפזרה. בשנים האחרונות כל מי שביקש תוספות שכר קיבל. כל מה שמערכת הביטחון רצתה, מנגמ"שים שנחיצותם מוטלת בספק ועד יכולות דמיוניות לתקוף מדינות אויב רחוקות - הכל שולם ביד רחבה. הוסיפו על כך את הבעיות הניהוליות שנבעו מתקציב דו־שנתי, וכך גם ההוצאות יצאו מכלל שליטה.

בקיצור, ממר כלכלה נותר רק המר, ומראש הממשלה שניצב בחזית המנהיגות הכלכלית נותר רק זיכרון. זו אולי הסיבה שנתניהו עטף את עצמו בתקופה האחרונה בכל כך הרבה שכבות של נפתליבנטים, יאירלפידים ואוריוגבים. אחרי הכל, אם להצלחות אבות רבים, רצוי שגם הכישלונות לא יישארו יתומים.

נתניהו של 2013 התחיל במסע תיקון כלכלי, ששיאו בהעלאות המסים הנרחבות. נתניהו אוהב את התיקון הזה כמו שאדם ממוצע אוהב צרעת. הוא מאמין בו כשם שאתאיסטים מאמינים בכפרת עוונות. התיקון הזה נכפה עליו, ומי שכפה אותו עליו הוא המציאות. מי שיצר את המציאות הזאת הוא נתניהו. וכך, בשני שלבים, נתניהו הכלכלי הביס את עצמו. המעגל הושלם.

אגב, דבר דומה עלול לקרות לנתניהו בסופו של דבר גם במישור המדיני, אבל זה כבר סיפור אחר.

5. ההזדמנות

השנים הקרובות הן קו פרשת המים של המשק הישראלי. העירוי החד־פעמי שהזריקה לו העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים בתחילת שנות התשעים - עירוי של מהנדסים, רופאים, פיזיקאים וכיוצא בזה - עומד להיגמר בקרוב. כיום אנחנו חווים את הטפטופים האחרונים שלו: מספר המורים לפיזיקה, לביולוגיה ולמתמטיקה מתכווץ מהר יותר מחשבון הבנק שלכם. מספר הרופאים שיוצאים בכל שנה לפנסיה, בעיקר בקופות החולים, עולה מהר יותר ממספר החיובים בכרטיס האשראי שלכם. התנופה שהכניסה העלייה הזאת לכלכלה הישראלית, אחרי כמה שנים של הסתגלות, נעצרת בשנים אלו ממש.

נתניהו, כראש הממשלה בתקופה הקריטית הזאת, הוא האיש שהציבור מסר בידיו את המפתחות לשנות את עתיד המשק הישראלי. הוא מכיר את המספרים היטב, הוא קרא את כל התחזיות. הוא מבין כלכלה ואת המשמעויות של הזדקנות האוכלוסייה, הירידה בפריון העובד, הירידה ביתרונות התחרותיים של התעשייה כאן לעומת מדינות כמו סין והודו. נתניהו מבין היטב שכל אלה יתורגמו לבסוף לירידה ברמת החיים. אלא אם מישהו יעשה משהו, ובהקדם. והמישהו הזה יכול להיות נתניהו.

במקום לחשוב על הטווח הקצר, על כיצד צולחים את המשבר הבא, כיצד מגיבים, כיצד נגררים - נתניהו יכול להתחיל להנהיג. זה נכון במישור המדיני, וגם במישור הכלכלי. הוא יכול להחליט שמשפטים כמו "בניכוי חרדים וערבים" הם משפטים שיש להעלים מהעולם. למעשה, זו תפיסה שצריך להכחיד. תפיסה שחיה את ישראל הישנה, שמצליחה להתקדם הודות לקטר ההייטק שלה ולמובלעות של מצוינות. תפיסה שלא הפנימה את השינויים הדמוגרפיים שעובר המשק. תפיסה ארכאית, שלפיה תמריצי מס, הטבות והקלות לחברות הגדולות יפתרו את כל הבעיות. זו גם תפיסה שגויה. שגויה כמו אותו גרף שנתניהו צייר פעם, כשהיה שר אוצר, וכבר אינו מצייר עוד.

6. ההיסטוריה

המשק הישראלי רוצה שישקיעו בו, אבל ההשקעה הזאת לא צריכה להיות בשורת הרווח של התאגידים הגדולים. ההשקעה צריכה להיות בתשתית, בדלק שכל התעשייה והמשק מבוססים עליו - בציבור הישראלי. כמה בנאלי, ככה נכון.

נסו לחשוב על הילדים שלכם. על הילדים של החברים שלכם. נסו לחשוב על העתיד שתשאירו להם. האם הילדים האלה יהיו בעלי הישגים גבוהים יותר או פחות מכם? האם רמת המורים שמלמדים אותם יורדת או עולה? האם מערכת הערכים שהסביבה הישראלית מנחילה להם עשירה או רדודה יותר? האם הם גדלים להיות מפונקים או חרוצים יותר? האם יש להם הזדמנויות להצליח, או שהם יחיו תחת עול חרדת הפרנסה התמידית? האם תהיה להם התשתית להמציא, להגות, לחדש, ליצור - או שמא הם ייאלצו להיאבק כל העת על קיומם, כנגד הפערים הגדלים, המשכורות המדשדשות וההעדפה הבוטה של מגזרים בלתי יצרניים. וכעת חשבו על נתניהו. אולי זה יעזור.

אולי זה יעזור לגרום לראש הממשלה להבין את גודל האתגר. את העובדה ש"בניכוי החרדים והערבים מצבנו מצוין" היא אמירה שלא תחזיק לעוד הרבה שנים.

בעוד כמה זמן, כשרק מי שיהיה לו הרבה יוכל לתת חינוך נורמלי לילדיו, כשרק מי שיהיה לו הרבה יוכל להבטיח בריאות נורמלית להוריו, כשרק מי שיהיה לו הרבה יוכל להשאיר משהו אחריו - כבר לא יהיה "בניכוי החרדים והערבים מצבנו מצוין". יהיה "מצבנו היה מצוין לולא היינו נשארים רק עם הערבים והחרדים, לולא כל המוחות הטובים האלה לא היו בורחים מפה".

נתניהו הוא המנהיג היחיד, כלכלית ומדינית, שנראה בסביבה. אין לו מתחרים. הוא כבר בטוח יירשם בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, עכשיו זו רק שאלה של כיצד. וזה תלוי בעיקר בו.