"זומבים של צד ההיצע מנהלים הכלכלה העולמית - זהו אסון שרחוק מלהסתיים"

"אנחנו נמצאים במצב חסר תקדים", אומר דניאל אלפרט. "מעולם בעבר לא ראינו מצב כזה, שבו ההון זורם דווקא מהמדינות העניות למדינות העשירות. והאירוע שעמד ביסוד התהליך הזה, שהתניע אותו, הוא סוף העידן הסוציאליסטי. מספר אדיר של אנשים, וכל יכולת הייצור שלהם, הצטרפו אל השוק החופשי הקפיטליסטי, והתוצאה היתה צונאמי של אספקת יתר".

לצפייה בנתוני "העשור ששינה את הכלכלה העולמית" לחץ כאן

אבל גם חמש שנים אחרי המשבר, אף אחד לא מבין את זה. בדיוק להפך: הקברניטים נמצאים בהכחשה, והמתכון שלהם להתאוששות הוא הזרמת עוד נזילות לשווקים, מתן עוד הטבות מס שיתמרצו את התעשיינים, ודחיפת הממשלה הצדה, כדי שלא תפריע לכוחות השוק. אלפרט חושב שאין בפתרונות האלה שום היגיון. מבחינתו, מדובר ב"טעויות בממדים היסטוריים" וב"אסון שרחוק מלהסתיים". ויש לו גם כינוי לאותם אנשים שמנסים להחזיק בחיים רעיונות שמבחינתו היו צריכים לגווע מזמן: "זומבים של צד ההיצע", הוא קורא להם. הבעיה היחידה היא שהזומבים האלה מנהלים את הכלכלה העולמית.

הביקורת החריפה של אלפרט על מקבלי ההחלטות ועל הכישלון שלהם להבין שהעולם השתנה, מגיעה היישר ממרכז העצבים של הכלכלה העולמית, מוול סטריט. כי אלפרט הוא לא מהפכן אנטי־ממסדי אלא פיננסייר רב עוצמה וחבר של כבוד בחוג הסילון, בנקאי השקעות מבריק שקנה את שמו ברקיחת עסקאות יצירתיות ופורצות דרך לנכסים במצוקה, ממנהטן, דרך דובאי ועד טוקיו. ב־20 השנים האחרונות אלפרט מנהל בנק השקעות בוטיק שייסד, Westwood Capital, הוא מרואיין מבוקש בעיתונות העולמית שפורס את ניתוחיו מעל דפי "הניו יורק טיימס" ובאולפן של בלומברג, ובין חבריו ניתן למצוא את חתן הנובל הטרי לכלכלה רוברט שילר ואת הפרופסור רואה השחורות נוריאל רוביני.

דניאל אלפרט: "אם זו התאוששות, הייתי רוצה לדעת מה זה מיתון. המשרות החדשות בארה"ב הן מאיכות נמוכה, והצמיחה פתטית" צילום: בלומברג

אלפרט, במילים אחרות, הוא בשר מבשרה של האליטה הפיננסית של ארצות הברית, ועם זאת, הוא לא חוסך ממנה ביקורת. כי חלק מהבעיה שמשתקת את הכלכלה העולמית, לפי אלפרט, הוא העובדה ש"קבוצה של אילי הון פלוטוקרטים נהנים מנתח ענקי של תוצר הפעילות הכלכלית". ועד שהמציאות הזאת לא תשתנה, הוא מסביר בראיון בלעדי ל"כלכליסט", ההתאוששות לא תגיע.

המבול מגיע ממזרח

לפעמים צריך לנסוע רחוק מאוד כדי להבין מה קורה אצלך בבית. את ההארה שלו לגבי תהליכי העומק הסמויים שחתרו תחת הכלכלה המערבית חווה אלפרט בחדר ישיבות בטוקיו בקיץ 2005. הוא הגיע לשם כדי לסגור עסקה שבמרכזה עמדה הלוואה חדלת פירעון מימי בועת הנדל"ן, שמוטטה את כלכלת יפן בשנות התשעים. במקור, ההלוואה היתה על סך 800 מיליון דולר, אבל 15 שנה אחרי התפוצצות הבועה, הקרקע שנרכשה באמצעות ההלוואה היתה שווה רק 50 מיליון דולר: מחיקת ערך כמעט בלתי נתפסת. מחשבותיו של אלפרט, הוא מספר ב־"The Age of Oversupply", הרב־מכר המדובר שהוציא בחודש שעבר, נדדו מטוקיו למה שהתרחש באמריקה: בועת הנדל"ן הממונפת שהתנפחה באותם ימים בארה"ב היתה גדולה אף יותר מהבועה היפנית. ב־2007, ערב המשבר, אלפרט החל לפרסם מאמרים המתריעים מאסון כלכלי ממשמש ובא. והאסון אכן היכה. אבל זה רק חלק מהסיפור.

"הרבה אנשים מדברים על חובות הענק שגרמו לקריסת יפן, על המינוף האדיר שהכניס את כלכלת השמש העולה למיתון שנמשך כבר שני עשורים", אומר אלפרט. אבל ההסבר הזה, הוא ממהר להבהיר, לא מספיק. כי המשבר כבר אמור היה להיגמר. יפן היתה אמורה לצאת מהמשבר שלה כבר לפני 15 שנה. "למעשה, ב־1998 הכלכלה היפנית כבר החלה להראות סימני חיים", הוא מזכיר. "אבל אלה דעכו מהר מאוד. והרבה אנשים שדיברו אז על זה שהגענו לתחתית, ושמכאן יגיעו העליות, הפסידו הרבה מאוד כסף".

אז מה קרה?

"יש אכן עומס חובות אדיר שמעיק על המשק היפני. זו הבעיה שכולם מדברים עליה. אבל החובות לא מסבירים למה המשבר נמשך כל הרבה זמן, ולפני עשר שנים הגעתי לתובנה שלמעשה יפן נמצאת במלכודת כפולה. מצד אחד, באמת היו חובות שהעיקו עליה. אבל אליהם נוסף, מצד שני, עוד גורם, והוא המתחרים שהופיעו במגרש הביתי של יפן: 'הנמרים האסייתיים' - טייוואן, דרום קוריאה, סינגפור והונג קונג, שעלות העבודה בהן היתה נמוכה יחסית לזו שביפן. הן נקטו מדיניות יצוא אגרסיבית, החלו לייצר מוצרים בעלי ערך מוסף גבוה, וכך יצרו לחץ אדיר על יפן".

השילוב בין ים חובות לנחשול של תחרות הנחית על כלכלת יפן מכה שהיא לא התאוששה ממנה עד היום. ואחרי המשבר של 2008, אומר אלפרט, פתאום התחברו אצלו החלקים בפאזל. "הבנתי שמה שקרה ביפן הוא תמונה בזעיר אנפין של הדינמיקה בין כלכלות המערב לסין ושאר המדינות המתפתחות". כמו יפן, גם ארה"ב והמערב לא היו מוכנים לתחרות מהמזרח שמכה בהן משנות האלפיים: תשומת הלב שלהן הוסחה בשנות התשעים על ידי מהפכת האינטרנט ובועות הדוט.קום, ואז על ידי בועת נדל"ן אדירה. ובינתיים, באזורים אחרים בגלובוס התרחש מהפך בממדים היסטוריים, ששינה לחלוטין את הכלכלה העולמית.

"מדובר בצירוף נסיבות שלא יכול היה לקרות קודם לכן, ולא ניתן לשחזר אותו שוב", אומר אלפרט. "תחשוב על המהירות שבה הדברים התרחשו: הטבח בכיכר טיאננמן ב־1989, קריסת חומת ברלין באותה שנה, וזהו - זה קרה. בנוסף, מספר האנשים שהצטרפו לכלכלה הגלובלית בעקבות האירועים האלה היא אדירה: במדינות ה־BRIC - ברזיל, רוסיה, סין והודו - חיים יותר מ־3.5 מיליארד אנשים. בכלכלות המתקדמות, לעומת זאת, גרים 800 מיליון אנשים".

מפעל רנו־ניסאן בצ'נאי, הודו. "למה להשקיע במפעלים, כשאפשר לשכור עובדים במזרח בחמישית מחיר?" צילום: בלומברג

מיליארדי האנשים שהצטרפו פתאום למשחק הקפיטליסטי הוציאו את הכלכלה הגלובלית משווי משקל. "חוסר האיזון האדיר בין מספרי האנשים במדינות המתפתחות והמפותחות, ופערי השכר האדירים בין המזרח למערב, יצרו מצב שמאוד הקשה על העובדים במערב להתחרות. המשכורות במערב נלחצו כלפי מטה, ונוצר פער שאותו מילא חוב. כי האנשים במדינות המפותחות היו צריכים ללוות כמויות אדירות של כסף כדי לסגור את הפערים שנפתחו בין עלות המחיה שלהם לבין השכר שלהם".

ומאיפה הגיע הכסף שאפשר לעובדים במערב להמשיך ולקיים את רמת החיים שלהם גם בעידן של שכר קפוא, לקנות מוצרים ובתים שבעצם הם לא יכלו להרשות לעצמם? באופן אירוני, חלק גדול מהכסף הזה הגיע מהמזרח הרחוק. השילוב בין יצוא חסר תקדים לשיעורי חיסכון מרקיעי שחקים גרם לחוסר איזון בזרימת ההון בעולם. המדינות המתפתחות החלו לצבור רזרבות מטבע חוץ אדירות, ואת ערימות הדולרים האלה הן השקיעו מעבר לים. סין, למשל, היתה המחזיקה הגדולה ביותר של איגרות חוב מגובות משכנתאות שהנפיקו פרדי מיי ופאני מק, הסוכנויות הממשלתיות האמריקאיות. והכסף הסיני זרם לא רק למשכנתאות, אלא גם למימון החוב הפדרלי. בשנת 2001, מפרט אלפרט בספרו, סין החזיקה אג"ח אמריקאיות בסכום של 61 מיליארד דולר. קצת יותר מעשר שנים אחרי, הסינים יושבים על אג"ח אמריקאיות בשווי יותר מטריליון דולר. גל האשראי הזה, טוען אלפרט, היה זריקת הסטרואידים שהוציאה את וול סטריט משליטה, והובילה למשבר של 2008.

המשבר עדיין איתנו

כל זה הוא לא רק שיעור בכלים שלובים ובהיסטוריה כלכלית. אותם גורמים בדיוק שהובילו למשבר, טוען אלפרט, עדיין פועלים כיום. "אנחנו חיים בעידן של היצע יתר גלובלי", הוא כותב בספר שלו. "היצע יתר של עובדים (ומכאן שיעור האבטלה הגבוה), היצע יתר של יכולת ייצור (ומכאן האינפלציה האפסית) והיצע יתר של הון (ומכאן שיעורי הריבית הנמוכים)".

אלפרט מדבר, למשל, על מיליוני סינים שממשיכים לעבור לערים מדי שנה, ועל מספרים גדולים אף יותר בהודו, שהאוכלוסייה שלה צעירה מזו של סין. מצדו השני של האוקיינוס המספרים האלה מיתרגמים לאבטלה ותעסוקת חסר: "בארה"ב, מדינה של 315 מיליון איש, יש רק 114 מיליון אנשים שעובדים במשרה מלאה, ועוד 28 מיליון עובדים במשרה חלקית, שהרבה מהם עובדים חלקית רק בגלל שהם לא מצליחים למצוא עבודה במשרה מלאה". 20% מהמבוגרים בגיל העבודה בארה"ב, לפי הניתוח של אלפרט, אינם מועסקים או שהיו רוצים לעבוד יותר.

אבל בעוד אלפרט מדבר על משבר מתמשך, בעולם מדברים על התאוששות. בבנק המרכזי האמריקאי דנים בסיום ההקלה הכמותית, תוכנית רכישת האג"ח שתומכת בשווקים, ואפילו מריו דראגי, נגיד הבנק האירופי המרכזי, התחיל לדבר בחודשים האחרונים על סוף המשבר.

אלפרט לא קונה את זה. "אם זו התאוששות", הוא אומר, "הייתי רוצה לדעת מה זה מיתון. ההתאוששות בארה"ב היא מיתוס. חשוב להבין, קודם כל, שהמשרות שנוצרות כיום בארה"ב הן מאיכות מאוד נמוכה. ממחקר שערכתי עולה שבמחצית הראשונה של השנה 65% מהמשרות שנוצרו היו במגזרים עם שכר נמוך, והן היו בעיקר משרות זמניות או חלקיות. למרבה הצער, אצלנו בארה"ב גם מי שעובד שעה אחת בשבוע נחשב למועסק, כך שהמספרים מאוד מוטים. מבחינת מקומות עבודה, אני לא חושב שהיתה לנו התאוששות כלשהי. ואם נסתכל על יציבות המערכת הפיננסית, גם אחרי שעשינו מה שהיה צריך לעשות כדי לתמוך בה, יש הרבה חששות. כשמרימים את מכסה המנוע, ומסתכלים על הנכסים של הבנקים, לא ברור כמה מהם באמת בני־קיימא.

"וכמובן, החלק המרכזי בהתאוששות כלכלית הוא צמיחה, ושיעור הצמיחה בארה"ב הוא פתטי. הוא מאוד מאוד נמוך, ובוודאי שהוא לא מספיק כדי לספוג את כל המשאבים העודפים שיש לנו כאן בארה"ב, את כל האבטלה. כך שבסופו של דבר, ההתאוששות היחידה שהיתה לנו בארה"ב היא ההתאוששות במחירי הנכסים והנדל"ן. אבל ההתאוששות הזאת מאוד פגיעה, ואני לא חושב שהיא תשרוד העלאה של שערי הריבית, למשל. כך שהרבה מהבעיות פשוט טואטאו מתחת לשטיח, ואני חושב שהן יצוצו מחדש במהלך החורף הקרוב".

באיזה אופן הן יצוצו מחדש?

"אני חושב שברבעונים השלישי והרביעי השנה החברות הולכות לדווח על רווחים מאוד ירודים. אנשים יחפשו תירוצים, כמו למשל 'זה בגלל המשבר סביב העלאת תקרת החוב'. אבל על פי ראייתי, מה שבאמת קורה הוא שהחברות המובילות מאבדות את כוח התמחור שלהן. זה קורה במגוון עסקים. יש יוצאי דופן, אבל אם תסתכל על מדד המחירים בארה"ב, ותעבור מגזר אחרי מגזר, תגלה ש־50% מהמגזרים נמצאים במצב של דפלציה. יש מגזרים שמוגנים מהתופעה הזאת, כמו בריאות וחינוך, ולכן בממוצע אנחנו רואים כיום אינפלציה מזערית. אבל מאחורי זה מסתתר מספר עצום של מגזרים שמאבדים את כוח התמחור שלהם, ויש לזה השפעה אדירה על שורת הרווח שלהם".

העסקים נאלצים להוריד את המחירים, מסביר אלפרט, מסיבה פשוטה: לקונים אין כסף. "הרי כדי לשמור על כוח התמחור צריך שתהיה עלייה במשכורות הריאליות, צריכה להירשם עלייה בהכנסה הפנויה". אבל המשכורות של העובדים בארה"ב קפואות זה עשור לפחות, וחלק גדל והולך מההכנסה של משקי הבית, מסביר אלפרט, הולך להוצאות על בריאות, חינוך, ודיור, שהן במידה רבה הוצאות קשיחות. במצב כזה, בשאר המגזרים לא ניתן לשמר את רמת המחירים. ומכאן החשש שלו מדפלציה.

הפוליטיקאים טועים בגדול

אלפרט לא מסתפק בניתוחים ובביקורת אלא מנסה גם להציע פתרונות, ולא מהיום. ב־2011 הוא פרסם, עם נוריאל רוביני ופרופ' רוברט הוקט, משפטן מאוניברסיטת קורנל, את "הדרך קדימה", תוכנית שאפתנית ביותר ליציאה מהמשבר. התוכנית כללה צעדים כמו המרצת הכלכלה באמצעות השקעות עתק של טריליוני דולרים בתשתיות, מחיקת חובות מסיבית, וגם ארגון מחדש של המערכת הפיננסית העולמית, באופן שיעצור את זרימת עודפי ההון האדירים מהמזרח למערב.

זו היתה תוכנית שאפתנית ומכה גלים, אבל היא לא אומצה. גם יוזמות צנועות בהרבה נשארו על המדף. ומכאן, לדברי אלפרט, המצב העגום של הכלכלה העולמית. "אם ארה"ב נראית טוב יחסית, זה רק בגלל שהיא המנצחת בקבוצה של מפסידים. אירופה במצב נוראי, ויפן היא יפן. אני מעריך ש'אבנומיקס' (תוכניתו הכלכלית השאפתנית של ראש הממשלה שינזו אבה) תתברר כאכזבה גדולה, ונחזור לאותה נקודה".

בנוף הפסיבי שאותו מתאר אלפרט יש חריגים. בשנים האחרונות הבנקים המרכזיים יורים בכל הכלים שעומדים לרשותם במאמץ לייצב את הכלכלה. בן ברננקי, נגיד הפדרל ריזרב, הוא לפי אלפרט "הנער ההולנדי שתקע את האצבע שלו בסכר. מצדו השני של הסכר נמצאים כוחות דפלציוניים אדירים בדמות פערי השכר הבינלאומיים ורמות החוב הגבוהות, והאצבע בסכר היא מדיניות ההקלה הכמותית". ועם זאת, אלפרט מדגיש, גם ההקלה הכמותית היא לא הצלחה מסחררת. המטרה המקורית שלה, הוא מזכיר, היתה לעודד השקעה בנכסים חדשים וכך להמריץ את הכלכלה. מה שקרה בפועל, הוא אומר, הוא שהכסף שימש לקניית נכסים קיימים: "מניות, בתים קיימים, זהב, נפט, מגוון סחורות. להשקעות כאלה אין השפעה על התפוקה של הכלכלה, זה לא דבר שיוצר משרות חדשות. מנגד, אם תפסיק היום את ההקלה הכמותית, השווקים יירדו, והכוחות הדפלציוניים ייכנסו לפעולה. זו הסיבה לכך שרוח הדברים היום בפד היא 'אנחנו עדיין לא יכולים להפסיק'".

עם כל הסייגים, הבנקאים המרכזיים עדיין יוצאים טוב בתיאור של אלפרט. הפוליטיקאים לעומתם, כמעט בכל רחבי העולם, יוצאים רע מאוד. הם התמקדו בדברים כמו תוכניות צנע, צמצום הגירעון והחזרת הביטחון למשקיעים, ואלפרט חושב שהצעדים האלה שגויים מיסודם. "לא הגיוני לבקש מהמגזר הפרטי להגדיל את ההיצע שלו בתקופה שבה ממילא יש יותר מדי היצע. הפוליטיקאים אומרים דברים כמו 'אם ננקוט מדיניות שמעודדת פיתוח, אז אנשים מהמגזר הפרטי ישקיעו את ההון בדברים כאלה'. אבל הרעיון הזה די מגוחך. התגובה המתבקשת היא: 'למה שאקח את הכסף שלי ואשקיע אותו בבניית מפעלים, כשאני יכול לשכור עובדים בסין בחמישית מחיר, ולהשתמש בתשתית הקיימת שלהם, במפעלים ובציוד שלהם, כדי לייצר את המוצר שלי?'".

אז מה האלטרנטיבה?

“בוא נתמקד בארה"ב, כי באירופה הבעיות סבוכות עוד יותר. תחשוב על רזרבות ההון האדירות של המדינות המתפתחות. כרגע ההון הזה יושב שם, אבל הוא לא מוכן לזרום להשקעות מסוכנות, אלא רק להשקעות בטוחות, כלומר, לאג"ח של ממשלת ארה"ב. אנשים מוכנים להלוות לנו בריביות נמוכות ביותר, ומה שאנחנו צריכים לעשות הוא פשוט לקחת את הכסף הזה, בריביות הנמוכות האלה, ולהשתמש בו לבניית התשתיות שלנו ולהעסקת אנשים. בסופו של דבר, זה גם יגדיל את הצריכה אצלנו, ולכן זה בעצם יעזור גם לעובדים הסינים. זה יחדש את זרימת ההון העולמי, שכרגע עומדת במקום".

מאיפה יגיע התיקון

גם אם מקבלים את הניתוח והפתרונות של אלפרט, סימן שאלה גדול מרחף מעליהם. מה הסיכוי שמישהו יאמץ את התוכנית שלו? וושינגטון משותקת על ידי דרמות תקציביות בלתי פוסקות, האיחוד האירופי עסוק בצרות משלו, וכאמור, כולם בכלל מדברים על התאוששות. הכל בסדר.

מה יגרום לדברים להשתנות?

"יש שתי אפשרויות. הראשונה היא שיהיה עוד משבר. הוא עשוי להיגרם על ידי אירוע לא צפוי, למשל משבר סביב תקרת החוב של ארה"ב, או על ידי החלטה של הפד להפסיק עם ההקלה הכמותית, שתכניס את הכלכלה להקפאה עמוקה. אבל מובן שאי אפשר להסתמך על כך שמשבר יביא לשינוי מדיניות. אלא שהאפשרות השנייה היא אפילו פחות אטרקטיבית, והיא שניקלע למצב של דשדוש ממושך נוסח יפן, ואני לא חושב שאמריקה תעמוד בזה לאורך זמן. אי אפשר להמעיט בחשיבות אי־היציבות החברתית שמתפתחת בארה"ב".

יש מי שאומר שצריך פשוט לחכות שבסין יצמח מעמד ביניים, ואז הכלכלה העולמית תתאזן מעצמה.

"זה נכון שבשלב מסוים יגיע רגע שבו כל היצע היתר פשוט ייספג על ידי השווקים, המחירים יתאזנו, התחרות תהפוך לשקולה יותר, וכולם יהיו שמחים. אבל אנחנו מדברים על מסגרת זמנים שהיא לא רלבנטית מבחינה אנושית. יש ציטוט מפורסם של ג'ון מיינרד קיינס, שהתייחס לרעיון שדברים מתאזנים בטווח הארוך באמירה: 'בטווח הארוך כולנו מתים'. האם זה רלבנטי למשפחה, או לבוחר, או למישהו שמנסה לנהל משק בית, ש־35 שנה מהיום כל כוח העבודה העודף ייספג בכלכלה העולמית? אני חושב שהתשובה היא לא".