אג'יו - סקס, סמים ומידע פנים

בנק ההשקעות ג'פריז הולך להרים את המניה של אמזון בעוד שש דקות", לחש הקול המסתורי מצדו השני של קו הטלפון — וניתק. זו היתה שעת צהריים רגועה יחסית במשרדי קרן הגידור גליאון בניו יורק, וטרני דאף (Turney Duff), הסוחר הצעיר שענה לטלפון, לא ידע מה לעשות עם המידע הזה. השיחה התגלגלה אליו רק משום שמנהלי הקרן, ראג' רג'אראתנם וגארי רוזנבאך, לא היו פנויים לקבל אותה. האם מדובר במתיחה? מבחן אכזרי? או שזהו מידע פנים מהימן? האם חוקי בכלל להשתמש במידע הזה?  

אחרי חמש דקות של התלבטויות החליט דאף לקנות 100 אלף מניות של אמזון ולראות מה קורה. הוא התרווח בכיסאו וכעבור דקה ראה כיצד גרף המניה של אמזון מתחיל לעלות. ולעלות. ולעלות. עד מהרה הסתבר לדאף שההחלטה שלו להאמין לאיש הלוחש מהטלפון הניבה לחברה שלו רווח של חצי מיליון דולר בתוך דקות.

זו היתה הפעם הראשונה שבה סחר דאף על סמך מידע פנים. ומרגע שהתנסה בטעם השחיתות והכסף הגדול, הוא לא הצליח להפסיק. גם לא היתה לו סיבה. ככה פעלה קרן גליאון (Galleon) שבה עבד, ואותה שיחת טלפון במרץ 2000 היתה שער הכניסה הפרטי שלו לעולמם המושחת של מנהלי קרנות שגורפים רווחי ענק על חשבון מאות מיליוני משקיעים תמימים שמאמינים שהשוק הוגן.

את קבוצת גליאון הקים רג'אראתנם הסרי לנקי ב־1997, ובתוך שנים מעטות היא הפכה לאחת מקרנות הגידור הגדולות בעולם, עם 7 מיליארד דולר בניהולה. דאף החל לעבוד בה ב־1998 כסוחר מן השורה ובמהרה התקדם לתפקידי ניהול בכירים. למזלו, הוא עזב ב־2001 לטובת קרן שהקים וכבר לא היה בגליאון כשה־FBI פתח ב־2006 בחקירה נגד מנהלי הקרן, בחשד למסחר על סמך מידע פנים. ב־2009 רג'אראתנם נעצר וכעבור שנתיים נשלח ל־11 שנים בכלא בעוון הונאה. "זה תיק הסחר על פי מידע פנים הגדול ביותר בקרן גידור בתולדות ארה"ב", צוטט התובע, שקבע שרג'אראתנם גרף רווחים לא חוקיים בסכום עתק של 60 מיליון דולר.

טרני דאף

"יום המעצר של ראג' היה היום האחרון שבו עשיתי סמים ואלכוהול", מספר דאף בראיון ל"כלכליסט” מביתו בלונג איילנד. "הטלפון שלי התחיל להשתגע. הדלקתי את הטלוויזיה ופחדתי שאולי ה־FBI בדרך אליי בדיוק כשאני אחרי שלושה־ארבעה ימים של סמים ואלכוהול. אבל גזר הדין של רג'אראתנם לא הפתיע אותי בכלל. אמרתי בצחוק שיכולתי לחסוך להם את כל המשפט בשיחת טלפון אחת. כן — ברור שהוא אשם".

את ההתמכרות שלו לכסף, סמים, כוח, אלכוהול והתעלמות מכל חוק מגולל דאף בכנות ברב־המכר "The Buy Side" — וידוי אוטוביוגרפי וחושפני שגדוש בסמים, חגיגות, שקרים וחמדנות. בכנות ובכישרון של מחבר מותחנים מתאר דאף את התרבות, האנשים, השיאים והמפלות שפגש בוול סטריט מאז נכנס אליה ב־1994 כבוגר לא מוצלח במיוחד של אוניברסיטה לא בולטת במיוחד ועד שהקיא את עצמו ממנה, שוב חסר כל, ב־2009.

הספר שיצא בשנה שעברה זכה לביקורות נלהבות. דאף התארח בערוצי הטלוויזיה הכלל־ארציים בארה"ב, סיפורו כבש את הכותרות, ולאחרונה סוני אף רכשה את הזכויות להפיק לספר גרסה קולנועית. ספרו מצטרף לגל של יצירות כמו "הזאב מוול סטריט” שמתארות את תעשיית הפיננסים האמריקאית כעולם אפל של הונאה וחמדנות. כפי ש"הניו יורק טיימס" קבע: "הספר של דאף מספק חלון לתרבות הקאובויז בוול סטריט, המטשטשת את הגבולות בין מותר ואסור".

כמו במערב הפרוע

דאף נולד ב־1969 בקליבלנד למשפחה מהמעמד הבינוני שעברה בצעירותו לעיירה קטנה במיין. הוא חלם בכלל להיות עיתונאי, ואחרי שלמד עיתונאות באוניברסיטת אוהיו נחת בניו יורק במטרה לפצוח בקריירת כתיבה. אלא שהקשיים הכלכליים הכריעו אותו והוא ניצל את הקשרים של דודו כדי להשתחל לעבודה זוטרה במיוחד בבנק ההשקעות מורגן סטנלי. לצדו עבדו בוגרי המחלקות לכלכלה ומינהל עסקים מאוניברסיטאות הצמרת. הוא יצא להתחרות בהם בעזרת יתרונותיו — הקסם, הסחבקיות, המקוריות והשאפתנות — וטיפס בהתמדה לתפקידי מסחר בכירים.

דרכך לצמרת נסללה בשיטות של רג'אראתנם?

"ראג' כבר עשה פעולות מוגזמות. אבל מבחינתי באותה תקופה, שיחת טלפון ממישהו שאומר שהם הולכים לדחוף את המניה של אמזון למעלה היתה פשוט חלק מהמשחק. לפעמים הייתי נבהל שאולי זה לא חוקי, אבל ככל שהזמן עובר ולא תופסים אותך, קל לעשות את זה שוב ושוב. רוצח סדרתי יגיד לך שהרצח הראשון הכי קשה, אבל אם לא קרה כלום — למה שלא תעשי את זה שוב? וול סטריט היתה אז כמו מערב פרוע. המנטליות היתה להשיג יתרון על המתחרים, להשיג מידע שאין להם. זה מה שהיה מקובל בחברות שעבדתי בהן ולא חשבנו שיש לכך השלכות כלשהן. נכון שזה לא חוקי, אבל זה לא הרגיש לא בסדר — כמו לנסוע מעל המהירות המותרת בכביש פנוי באמצע הלילה".

דאף מודה שביצע פעולות לא חוקיות, אך מעולם לא הואשם בדבר. ב־2001 הקים קרן גידור משלו, ארגוּס, שהתמחתה במניות של ספקי שירותי בריאות וביטוחי בריאות. הוא המשיך לפעול שם לפי חוקי המשחק שלמד בגליאון. אולם ב־2009, כשהחקירות נגד סוחרי המידע הפכו לתביעות, דאף כבר יצא מהמשחק. דווקא עקב האכילס שלו היה המזל שלו, כשהאלכוהול והסמים זרקו אותו מחוץ לוול סטריט. “החקירה נגד גליאון וראג' החלה ב־2006. באותו זמן הייתי בדרכי למכון הגמילה הראשון".

צילום: אי.פי, בלומברג

לא פחדת שתיתבע בעקבות מה שחשפת בספר?

"שני עורכי דין עברו על הספר. הם סברו שבגלל חוקי ההתיישנות וחומרת המעשים הקלה יחסית לא תהיה לי בעיה. אבל שום דבר לא מובטח".

הקריסה הגדולה

דאף אוהב להשוות את הקריירה שלו לשוק ההון האמריקאי. "אם תשימי את הגרף של S&P 500 על גרף ההצלחה שלי, זה מפחיד כמה דומים הם יהיו", הוא אומר. "ב־1994 השוק היה בתקופה של להחזיק את הראש מעל המים ועמד במקום, ואני ניסיתי לבנות את עצמי וללמוד את העסק. ב־1998, כשהתחיל שיגעון הדוט.קום, קיבלתי עבודה בגליאון והייתי מטאור — מעוזר שהרוויח 30 אלף דולר בשנה הפכתי למישהו שעושה מאות אלפי דולרים בשנה. סגנון החיים שלי השתנה מאוד בשנים האלה. מצאתי את עצמי גר בדירה של 300 מ"ר, אוכל במסעדות הכי טובות בניו יורק, עושה קוקאין, נוסע עם נהג משלי וטס במטוסים פרטיים. עשיתי טונות של כסף, אבל חייתי מעבר ליכולתי. כל אדם בגילי יגיד לך שבאותה תקופה התחיל לחיות מעבר לאמצעים שלו ולקחת אשראי. אני הייתי נער הפוסטר של סגנון החיים הזה.

"ביוני 2001 עזבתי את גליאון, לקחתי כמה צעדים אחורה והקמתי את ארגוס. השוק עשה דבר דומה — הדוט.קום נפל, היה קשה לעשות כסף, השוק צנח ואז בא אסון התאומים". אחר כך, כשהשוק והאופטימיות צמחו כמו מטורפים, גם החיים של דאף נכנסו לסחרור. "ב־2006 הייתי בגמילה מסמים וב־2007 מצאתי את עצמי קונה בית ב־2.1 מיליון דולר בלונג איילנד", הוא מספר. "לקחתי הלוואה של 1.6 מיליון דולר מוולס פארגו. השקעתי מיליון דולר בעסק של מזון מהיר, קניתי סוס מירוץ, הפקתי ראפר. הכסף שלי היה בכל מקום ולא היתה לי נזילות בכלל. ב־2008 חזרתי לסמים. שרשרת של אירועים הובילו לקריסה האישית שלי בדיוק במקביל לקריסה הגדולה של השוק".

כבר היית נקי, מנהל קרן מצליחה ואיש משפחה. למה נפלת שוב?

"הייתי נקי בערך שנה. ידעתי שאני נרקומן ושאסור לי לגעת באלכוהול או סמים, אבל לא הייתי בטיפול. חייתי בבית הגדול הזה, מערכת היחסים הזוגית שלי לא היתה טובה והחלטתי על חגיגה חד־פעמית בבית מלון. חשבתי שאני יכול לשלוט בזה. חשבתי לעשות את זה פעם ברבעון, אחרי 20 דקות החלטתי לעשות את זה פעם בחודש. אחרי שבועיים מצאתי את עצמי שוב בחדר המלון ומהר מאוד התחלתי לעשות את זה פעם בשבוע. החיים שלי יצאו משליטה, לא הרווחתי את מה שהייתי רגיל, החובות שלי יצאו מאיזון, מיליון הדולר שהשקעתי נעלמו, בת הזוג שלי עזבה אותי והגעתי לתחתית. באוקטובר 2009 הלכתי שוב לגמילה".

האנשים עם הכסף ועם הכוח

אחרי הסיבוב הזה דאף כבר לא היה מסוגל לחזור לוול סטריט. "בינואר 2010 קיבלתי הצעה לעבוד בקרן גידור — 600 או 700 אלף דולר בשנה לפני בונוסים", הוא מספר. "בראיון הרביעי הבנתי שזו טעות לחזור לוול סטריט אחרי הגמילה, אז חיבלתי בראיון בכוונה כדי לא להתקבל. אמרתי להם שלא סחרתי במניות של ענף הבריאות כבר ארבע שנים. כשהם אמרו שזו חברה בינלאומית וצריך לעשות משמרות לילה וסופי שבוע, עניתי שזה לא יתאים לי בגלל שיש לי ילדה בת ארבע. הבחור הסתכל עליי כאילו אני חייזר. הבנתי שוול סטריט לא בשבילי. שלא הכסף הוא מה שיספק אותי. זו היתה חוויה שמשנה את החיים".

מה היה הדבר הכי מפוקפק שראית בוול סטריט?

"בגליאון ראיתי מסחר על בסיס מידע פנים שהכניס מיליונים על מיליונים. בנוסף, גליאון גנבה מלקוחות. היתה להם קרן בשם 'חשבון האדמירל' שהחזיקה את הכסף של השותפים והעובדים. כשהיתה עסקה מוצלחת, היינו מעבירים את הרווח לחשבון הזה — זה ללא ספק לא חוקי (הרווח צריך לזרום לחשבון המשקיע — ט"ש). לו מישהו היה שואל 'אתה לא מרגיש רע בשביל המשקיעים?', הייתי עונה שכל משקיע בגליאון עשה יותר כסף ממסחר במידע פנים מאשר כסף שנגנב ממנו, כך שבסך הפעילויות הבלתי חוקיות, משקיעי גליאון הרוויחו מהן יותר מאשר הפסידו".

דבר נוסף שדאף עשה היה לסחור במניות גם במחיר עסקאות מפסידות, רק כדי שהסוכנים שמקבלים עמלה על מכירת המניות ימשיכו לספק לגליאון גישה להנפקות חמות ולמידע מוקדם מאנליסטים. את כל השיטות האלה הנהיגו, עודדו ויזמו רג'אראתנם ושותפו רוזנבאך.

ואף אחד לא אמר "חבר'ה — זה לא ממש בסדר"?

"לא. זו היתה תקופה כזו שבתור סוחר בן 29, אם הייתי מקבל טלפון מקצין ציות ותיק של החברה שאמור לפקח על העסקאות, הייתי יכול פשוט לנתק לו בפרצוף. האנשים עם הכסף היו האנשים עם הכוח. אני חושב שהיום זה שונה. היום כולם מפחדים להפר את החוקים ולהיתפס".

מתי זה השתנה?

"אני בטוח שזה עדיין מתרחש ברמה מסוימת, אבל להערכתי זה התחיל להשתנות כשהתחלנו לראות שיש לזה השלכות. הסיפור של ראג' היה הכותרת הגדולה ביותר. ראינו שהממשלה התחילה להיות רצינית לגבי הנושא הזה. לדעתי, מיין סטריט (המערכת הציבורית) כל כך כעסה על וול סטריט (שוק ההון) כי אף מנהל לא שילם מחיר אישי בעקבות המשבר של 2008, שהחליטו לרדוף את נושא מידע הפנים שהיה מעין 'הדבר הטוב הבא'. מישהו היה צריך לשלם על הבעיות של אמריקה".

אז רג'אראתנם היה שעיר לעזאזל?

"למה פתאום זה נהיה עניין? הרשויות בטוח ידעו שדברים כאלה קורים כבר שנים. היתה הרבה שנאה לוול סטריט, והם היו חייבים כותרות. אני בטוח שהרבה אנשים עשו מה שראג' עשה".

אתה מספר שהיית חלק מ"מאפיית מערכת הבריאות".

"היינו קבוצה של בעלי ברית שסחרו במניות של מערכת הבריאות. ב־15–10 שיחות טלפון יכולתי לברר מי קונה מה, מי מוכר מה, מה המניות הולכות לעשות. ביחד היינו הרבה יותר מהירים מכל קרנות הנאמנות, יכולנו לשלוט במניות, לעשות בהן מניפולציות ולשתף מידע. במקום לאכול זה את זה, החלטנו לעזור זה לזה".

וזה חוקי?

"זה חוקי שיש לך חברים בוול סטריט וחוקי לעזור זה לזה. אבל לא כל המידע היה חוקי".

דאף בימים פרועים יותר

הטיפוס של וול סטריט

דאף מדגיש את חשיבות הקשרים בקריירה שלו. הסמים והמסיבות לא היו רק תופעת לוואי של הכסף הגדול — אלא כלי עבודה מרכזי לנטוורקינג. הוא היה מארגן מסיבות ענק וחוגג אל תוך הלילה כדי להתחבב על האנשים הנכונים. "אני מאמין שזה חלק מרכזי מאוד בהצלחה — במיוחד אם אין לך מיומנויות אחרות להישען עליהן, כמו במקרה שלי", הוא אומר. "בתחילת הדרך מצאתי את עצמי יושב במורגן סטנלי בלי קשרים, בלי תואר ובלי ניסיון, אבל מהר מאוד התברר שכשכבו אורות המשרד ונדלקו אורות העיר — אז הגיעו הרגעים שלי לזרוח".

הוא היה הבחור הכיפי, שנעים לדבר איתו וטוב להיות איתו בקשר. "זה עזר לי ליצור יחסים מעולים שעזרו לי בקריירה. אנשים רצו לעזור לי והשתמשתי בזה לטובתי", הוא אומר. "זה לא מניפולטיבי כמו שזה נשמע — יצרתי קשרים כנים, נעשיתי חבר נאמן. נטוורקינג זה כלי, אבל אם הוא לא כן, זה לא עובד. אתה חייב להיות מחויב ב־100%".

וזו היתה הדרך שלך להשיג מידע.

"לגמרי. כסטודנט בינוני מאוניברסיטת אוהיו לא קראתי מחקרים בלילות, אבל הייתי נפגש עם מישהו שהיה מעולה במניות פארמה והיינו מתחילים לדבר ויוצאים לשתות. הייתי מטפח את מערכת היחסים והוא היה הופך ל'בחור שלי'. מאותו רגע היה לי ערוץ ישיר לכל דבר שרציתי לדעת על פארמה. באמריקה כולם מרגישים שהם צריכים לדעת הכל, אבל אני חושב שיותר מלדעת את התשובה, חשוב לדעת איך למצוא את התשובה".

ומתי מידע הופך למשהו מושחת?

"כנראה כשאתה סוחר על בסיס זה".

הקריירה של דאף הגיעה לשיאים חדשים בקרן ארגוס. הוא היה הסוחר הבכיר בחברה, וחברות ברוקרים ובנקים הרעיפו עליו הטבות כדי שיעשה איתם עסקים. בנק ההשקעות גולדמן זאקס הזמין אותו להרצות לסטודנטים שהתמחו אצלו. חברה אחרת הטיסה אותו במטוס פרטי לסופרבול, אחרות סיפקו לו פינוקים כמו שירות הליקופטרים קבוע להאמפטונס, אזור הנופש היוקרתי בלונג איילנד, או טיול מפנק של חמישה ימים בקוסטה ריקה.

אך ההוללות וחיי הלילה הסוערים דרדרו את דאף במדרון ההתמכרות החלקלק. "הרגע שהתחלתי לעשות קוקאין היה הרגע שבו היסודות התחילו להתפרק", הוא נזכר בליל הסמים הראשון שלו, ב־2001 במלון תומפסון. "זה לא קרה ברגע, עוד הייתי בדרכי למעלה, אבל לא הצלחתי להפסיק. אני לא יודע איך העתיד שלי היה נראה אם לא הייתי משתמש בקוקאין".

הקלישאה אומרת שאנשי וול סטריט משתמשים בסמים בגלל הריקנות שברדיפה יומיומית אחרי הכסף.  

"יש בזה אמת מסוימת. רציתי יותר כסף, יותר כוח, רציתי יותר מהכל. זו המחלה של 'עוד' וקוקאין ואלכוהול מתאימים לזה. זה היה קוקטייל אחד גדול של סמים, כסף, נשים וכוח. אבל חשוב להגיד שוול סטריט לא הפכה אותי לנרקומן ואלכוהוליסט. היא מושכת אליה טיפוס מסוג מסוים, אישיות מסוג A: אגרסיבי, נחוש, עובד קשה, חוגג חזק — אז זו סביבה מושלמת למי שעשוי להיות אלכוהוליסט או מכור. מסיבות הן חלק מהעבודה, יש הרבה כסף, ובחור שמרוויח מיליונים בשנה, נוהג במכונית מפוארת, יוצא לחופשות ראוותניות ויכול לבלות יותר".

רג'אראתנם באזיקים

אחרי מסע התפרסמות שמבוסס כולו על הטלת דופי בוול סטריט, חשוב לדאף להדגיש שתעשיית הפיננסים אינה רק מאגר של נרקומנים מושחתים ודקדנטיים, אלא יש בה גם "טונות של אנשים ונשים הוגנים", שמצליחים להתגבר על הפיתויים של תעשייה שמבוססת על חמדנות. "התעשייה הזאת מוקדשת למטרה אחת בלבד: לעשות כסף. זה מדרון חלקלק בהגדרה. אבל אני לא יודע איזו אופציה אחרת יש לנו", הוא אומר.

הוא גם לא מאשים את וול סטריט בהתרסקות הקריירה שלו. "כל הטעויות שלי קרו באשמתי", הוא אומר, "מה גם שכולנו באמריקה היינו חלק מהתרבות הזאת ביחד. אף אחד לא הכריח אותי ללוות 1.6 מיליון דולר ולקנות את הבית, ואף אחד לא הכריח אותי לחיות מעבר לאמצעים שלי. אני מרגיש שאני חלק מדור שהאמין שאין גבולות. כולנו נפלנו בפח הזה ולא הייתי מפנה אצבע מאשימה לוול סטריט דווקא".

מה הסיכוי שתחזור לוול סטריט?

"אפס".

יש לך חברים משם?

"כן. אני עדיין חבר של כ־20% מהאנשים שפגשתי שם. אני לא חבר של האנשים שהייתי עושה איתם סמים ודברים שלא הייתי אמור לעשות. אבל פגשתי שם גם אנשים נהדרים ורבים מהם עדיין חלק מחיי. בקרן גידור הייתי מדבר עם 100–150 אנשים מדי יום, אי־אפשר לא להתחבר אליהם".

אף אחד לא כועס על הספר?

"אני יודע שיש אנשים שלא שמחו שכתבתי אותו. לפני שהספר יצא קיבלתי כמה טלפונים מאיימים מאנשים שאפילו לא מוזכרים בספר, אז התעלמתי. לאחר הפרסום כל מי שחששו מהספר ראו שאני מפנה אצבע מאשימה רק כלפי עצמי, ומאוד תמכו".

איך נראים חייך עכשיו?

"אני חי מחודש לחודש, ועכשיו, כשבחרתי בקריירת הכתיבה, אני לא יודע תמיד מאיפה יבוא הצ'ק הבא. מכרתי את הבית שלי בהפסד, עברתי משפט גירושים, השקעת מיליון הדולר שלי ברשת המזון המהיר ירדה לטמיון, והייתי תקופה ארוכה בלי עבודה. קשה להכניס כסף ממכירת ספרים, תאמיני לי שאלו לא סכומים 'משני חיים'. אבל אם אני רואה את הבת שלי, מצליח לכתוב קצת, הולך לפגישה או עושה משהו אחר למען עצמי כדי להישאר נקי — זה יום מעולה מבחינתי. למדתי שאני לא צריך כל כך הרבה כפי שחשבתי. לא נשאר לי שום כסף מימי בוול סטריט, אבל מבחינה רוחנית ורגשית מעולם לא הייתי מאושר יותר".