בנקים במקום טנקים: עלייתו של הרייך הפיננסי
הסדר החוב ביוון ומשבר הפליטים הם רק תחנות בדרכה של גרמניה לקבע את שליטתה הכלכלית באירופה. ברלין ריסקה בנחישות את מתנגדיה בגוש היורו, ועכשיו היא קוצרת את רווחי משבר החובות. כך הבנקים החליפו את הטנקים
15:0517.09.15
את שני הבתים הראשונים בהמנון הגרמני לא שרים כבר יותר מ־90 שנה. יותר מכל, השורה החוזרת "גרמניה, גרמניה מעל הכל, מעל כל העולם", היא שהביאה למחיקה ההיסטורית הזו. הפחד המחלחל של העולם מהלאומנות הגרמנית גרם לגרמנים לרכך את ההמנון, שנכתב עוד לפני שהיתה אומה גרמנית.
קראו עוד בכלכליסט:
ברחובות אתונה כיכבו בחודשים האחרונים כרזות עם דמותו של שר האוצר הגרמני וולפגנג שויבלה, שעוטרה בשפם היטלראי קטן, ועם דמותה של הקנצלרית אנגלה מרקל כשלצדה מודבקת תמונותיהם של קצינים נאצים. יאניס ורופקיס, שר האוצר היווני לשעבר, השווה את הסדר החוב שאירופה, בהובלת גרמניה, הצליחה לכפות על יוון באמצע יולי, להפיכה הצבאית ביוון ב־1967: "בהפיכה הצבאית ההיא הכלים ששימשו לריסוק הדמוקרטיה היו הטנקים; עכשיו אלו הבנקים".
"היוונים עשו את זה לעצמם, וגרמניה באה וסיימה את המלאכה. או שהגרמנים הם חבורה של חובבנים, או שהם מנהלים את המשא ומתן בחוסר תום לב", אומר ל'כלכליסט" בתסכול ג'ק סול, פרופסור להיסטוריה וחשבונאות מאוניברסיטת דרום קליפורניה, ומי שהיה בחודשים האחרונים לצופה אקטיבי בניהול המשבר. "העברתי תקופה ארוכה באירופה, פגשתי את ראש ממשלת יוון אלקסיס ציפראס, שויבלה והיועצים הכלכליים הבכירים שלהם. ראיתי שיוון על הקצה, אנשים אוכלים מפחי אשפה. ההסכם נוראי, גרמניה משמידה עושר. ברור שהיוונים לא יכולים לשלם את החוב כפי שהוא עכשיו. אבל כיוון שגרמניה שוב לא הציעה תוכנית לניהול החוב, לפנינו עדיין עומד משבר גדול מזה".
צילום: טל בדרק החשד שגרמניה לא פועלת בתום לב מקבל חיזוק ממחקר שפרסם בחודש שעבר מכון האלֵה (Halle) למחקר כלכלי, מגופי המחקר המובילים בגרמניה. המכון מצא כי המשבר בגוש היורו אפשר לגרמניה לחסוך 100 מיליארד יורו בחמש השנים האחרונות. הזעזוע ביוון הבריח את המשקיעים לגרמניה, שנתפסה כמקלט בטוח, וגם כפה על הבנק המרכזי האירופי להוריד את הריבית הרבה מתחת לרמה שאותה הצדיקו התנאים בכלכלה הגרמנית. כתוצאה, הריבית שאותה נדרשה גרמניה לשלם על האג"ח שלה ירדה דרמטית. לפי חישובי החוקרים בהאלה, בחשבון כולל גרמניה יצאה מרוויחה מהמשבר: גם אם יוון לא תשלם יורו אחד מחובותיה לגרמניה, שמגיעים לסכום כולל של 90 מיליארד יורו, החיסכון שאותו כבר רשמה עולה על כל ההפסד האפשרי.
וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על היצוא הגרמני. "צריך להבין למה הגרמנים נותנים את כל ההלוואות האלו", אומר סול. "תוכנית החילוץ של גרמניה היא בעצם מדיניות מיקרו־כלכלית שנועדה לחזק את הכלכלה המקומית הגרמנית. הם נותנים את ההלוואות האלו כדי שיוון תוכל להחזיר חובות לבנקים הגרמניים - הכסף לא מגיע לאזרחים ביוון - והבנקים הגרמניים משתמשים בכסף הזה כדי להוריד את הריבית שלהם ואת ערך היורו. כך גרמניה יכולה למכור עוד מוצרים למדינות מזרח אירופה, ואז לעשות להן בדיוק את אותו הטריק שעשו ליוון".
היורו הכובש
לא רק היוונים מאשימים את גרמניה בהשתלטות. "היורו הוא הכלי של גרמניה להשיג את מטרותיה", אמר באפריל העיתונאי האיטלקי ויטוריו פֵלטרי בראיון לשבועון הגרמני הנחשב "דר שפיגל". "היורו אינו שונה מטנק: כל ייעודו הוא להבטיח את השליטה הגרמנית בטריטוריה. ומרקיאוולי - היא משלימה את התוכנית שהיטלר לא הצליח לסיים". גם ממדינות מוכות משבר אחרות, כמו ספרד ופורטוגל, מגיעים קולות דומים, שיוצאים בגלוי נגד גרמניה ומותחים קו ישיר בין מסעות הכיבושים האלימים של ביסמארק והיטלר לבין מרקל, מכנים את גרמניה כוחנית וקולוניאליסטית, מנפנפים בקלף הנאצי ומכתירים את גרמניה של ימינו כרייך הרביעי.
אבי פרימור. "מיום שיוון נכנסה לאיחוד, כולם ידעו שיהיה לה קושי להשתלב ובכל זאת שפכו עליה עוד ועוד כספים" צילום: יותם פרום המילה "רייך" נאמרת ונכתבת שוב ושוב ולא במקרה, אלא דווקא בגלל הצליל המטריד שלה. אף על פי שההשוואה לגרמניה הנאצית מופרכת, השימוש הנרחב בה בעיתונות ובפוליטיקה המקומית והעולמית מעיד על משהו: הדרך שבה טיפלה גרמניה במשבר החוב, חלון ההזדמנויות שניצלה כדי לכפות את עקרונותיה על מדינה אחרת תוך שהיא גוזרת לעצמה רווח כלכלי גבוה - מזכירים לרבים ארומה ייחודית של דחף גרמני להיות דומיננטיים, עד כאב, בעיצוב פני אירופה. רק שהפעם, במקום בדם ובברזל, גרמניה משתמשת בכלים פיננסיים.
הנטייה לדומיננטיות יכולה להירתם לעשיית טוב, כפי שמרקל מנסה להפגין בשבועיים האחרונים על ידי קליטת פליטים בשערי ארצה. אך יש לזכור גם שגרמניה משוועת לשיפור בנתונים הדמוגרפיים שלה, וצפויה בשנים הקרובות לרשום ירידה בתמ"ג בעקבות קצב הילודה האפסי שממנו היא סובלת. גם במקרה הזה, מאחורי גילויי המנהיגות מסתתרת תועלת כלכלית עצומה.
יוון כמשל
הרבה אוהבים להצביע על המשבר הכלכלי העולמי כנקודת הפתיחה למשבר החוב ביוון. אבל האמת ששורשי המשבר נטמנו ב־1981, ביום שבו יוון הצטרפה לאיחוד האירופי בנימוק שהצטרפות תעניק לה "מסגרת פוליטית וכלכלית יציבה ותסייע לפיתוחה הכלכלי". מרגע שיוון נכנסה לאיחוד, ובמיוחד מאז הצטרפותה לגוש היורו ב־2001 (תוך שהיא מסתירה גירעון של לא פחות מ־8.3%), האשראי זרם אל יוון, והעלה את רמת החיים במדינה. מאין הגיע הכסף הזול? מעודפי המזומנים של מדינות האיחוד, ובייחוד של מדינה אחת: גרמניה.
"מיום שיוון נכנסה לאיחוד, כולם ידעו שיהיה לה קושי להשתלב", טוען אבי פרימור, מי שהיה שגריר ישראל באיחוד האירופי ובגרמניה בשנות השמונים והתשעים. "הכלכלה שלה מושחתת ומלאה בקבוצות אינטרס. באיחוד ידעו, אבל החליטו להתעלם: אמרו שהיא קטנה וחסרת משקל, שאפשר לבלוע את הצפרדע בגלל המשמעות ההיסטורית שיש לה כערש הדמוקרטיה. כולם ידעו, ובכל זאת שפכו עליה עוד ועוד כספים".
אבל אז פרץ המשבר הכלכלי העולמי, וכל מה שיכול היה להשתבש, השתבש. הגירעון התופח, ההוצאות הגבוהות והשיעור הנמוך של גביית מסים היו כה חריפים עד שיוון לא יכלה להסתיר אותם יותר. המדינה נזקקה נואשות לחילוץ. בין השנים 2010 ו־2012 מדינות גוש היורו בהובלת גרמניה העניקו לה חבילות חילוץ, שהורכבו למעשה מהלוואות בהיקף כולל של 246 מיליארד יורו, 135% מהתוצר היווני. הכסף הזה הוענק תחת תנאים מחמירים: בין היתר יוון נדרשה לשפר את גביית המסים ולקצץ דרסטית בהוצאות הציבוריות. אבל תחת תנאי הצנע החריפים האבטלה ביוון רק המשיכה לעלות ושיעור החוב רק תפח.
ביוני האחרון הסתיימה חבילת החילוץ האחרונה, אבל יוון היתה רחוקה מלהיות מסוגלת להחזיר חובות. מדינות הגוש שבו והציעו חבילת חילוץ, והפעם בתנאים מחמירים עוד יותר. לכל אורך המו"מ על תנאי החילוץ גרמניה נתנה את הטון - והטון היה קשוח. היא נשארה בשלה גם כשבצרפת ובאיטליה קראו "די למדיניות הצנע", וגם כשבריטניה וארה"ב ביקרו בחריפות את השימוש שעשתה בבנק המרכזי האירופי כדי להביא לסגירת הבנקים ביוון. בסופו של דבר, גרמניה השיגה את שלה: אחרי משאל העם שנערך בתחילת יולי, שבו דחו אזרחי יוון את תנאי החילוץ, ראש הממשלה ציפראס נאלץ לקבל בבושת פנים את תכתיבי גוש היורו. ביום ראשון יתברר אם ההימור הפוליטי של ציפראס, שהחליט ללכת לבחירות חדשות אחרי הכניעה לדרישות האירופיות, הצליח, או שהתוצאה תהיה מה שרבים חושדים שהיתה המטרה האמיתית של ברלין לכל אורך הדרך: החלפת הממשלה המרדנית ביוון.
הרצון לעוצמה
הרצון הגרמני לעצב את דמותה של שאר אירופה לא נולד היום. את שורשי החזון הזה אפשר למצוא בדמותו של הקיסר וילהלם השני, שהאמין שאירופה זקוקה למוח שולט אחד וכי האחריות לכך מוטלת על כתפיו. וילהלם, שעלה לשלטון ב־1888, 17 שנה אחרי איחוד הנסיכויות שיצר את גרמניה המודרנית, שמר כל תקופת שלטונו על אופטימיות ועל האמונה בתפקידה האלוהי של האומה הגרמנית, וקרא "לקחת על עצמה את המשימה לשמש מכשיר להפצת תורת האל. להעמיק את הידע, להינשא מעלה בשפה, אמונה, דת והשכלה!".
כבר אז עמדה מאחורי השאיפה להנהיג את אירופה עוצמה כלכלית: גרמניה עברה את המהפכה התעשייתית בשלב מאוחר יחסית במאה ה־19, אך ברגע שזו יצאה לדרך, היא זינקה והפכה לכלכלה הגדולה בעולם בזכות שטחה הרחב ואוכלוסייתה הגדולה, שהיתה שנייה רק לזו של ארה"ב. חלקה של גרמניה בייצור התעשייתי העולמי הגיע ל־15% לעומת 14% של בריטניה ו־6% של צרפת. הניצחונות הצבאיים המזהירים שהוביל הקנצלר אוטו פון ביסמארק, לצד הזינוק בכלכלה, אפשרו לווילהלם להנהיג מדיניות חוץ מבוססת על שימוש בכוח. דבר לא ריסן את השאיפה הגרמנית לחרוג מגבולות אירופה ולהשפיע במישור העולמי - שאיפה שהובילה לשתי המלחמות הגדולות ביותר שידע העולם, ולמותם של עשרות מיליונים.
אחרי מלחמת העולם השנייה החשש העולמי מגרמניה הביא את ארה"ב וצרפת לשקם אותה תחת עיניהם הפקוחות של בעלות הברית, מתוך הנחה כי כך ניתן יהיה לרסן את נטייתה לנסות לשלוט, לנהל, לארגן ולסדר את המתרחש סביבה. כך שאף על פי שב־1950 שיקמה גרמניה (המערבית) את רמת התוצר התעשייתי שלה והביאה אותה לשיעור גבוה מזה שהיה לה לפני המלחמה, ואף שבסוף 1951 היה היצוא הגרמני גדול פי שישה מזה של 1948, נאסר על גרמניה לתרגם את העוצמה הכלכלית הזו לפיתוח צבא או כל תעשייה ביטחונית אחרת. במקביל, השינוי הערכי העצום שחל בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה הצליח, לפחות באזורים מסוימים, להפוך את רעיון השימוש בכוח לדבר שיש להצדיק, או להימנע ממנו בצורה כמעט מוחלטת.
פרופ' ג'ק סול: "או שהגרמנים הם חבורה של חובבנים, או שהם ניהלו את המשא ומתן מול יוון בחוסר תום לב" כשאפיק השימוש בכוח הפך ללא רלבנטי, גרמניה העבירה את תשומת הלב שלה לאפיקים הכלכלי והפוליטי: ההצטרפות למוסדות שהפכו ברבות הימים לאיחוד האירופי, שהעניקו לה גישה לשוקי אירופה ואפשרו לסחורות הגרמניות להציף את היבשת. גרמניה הפכה לחסרת תחליף: כיום היא שותף הסחר העיקרי של רוב מדינות האיחוד ומקור ל־66% מהתוצר שלו; היקף ההשקעות הזרות הישירות במדינה הוא הרביעי בעולם ועומד על כ־1.5 טריליון דולר; יתרות המטבע שלה עלו בהתמדה, וכיום הן עומדות על 115 מיליארד יורו בשנה בממוצע - כפול מאלו של צרפת, פי תשעה משל איטליה וכמעט פי 40 משל יוון. היתרות האלה, בתורן, נתנו לגרמניה גמישות להשקיע ולהתפשט ברחבי אירופה.
הגולם קם על יוצרו
בשנות התשעים של המאה הקודמת גרמניה פעלה במרץ להשלים את השלב הבא ל"אינטגרציה האירופית", איחוד מוניטרי תחת גוש היורו. ניצני הרעיון לעבור למטבע אחד ויחיד בכל אירופה נולדו שנים רבות קודם, אבל גרמניה, במיוחד אחרי האיחוד בין המערב והמזרח ב־1991, היא שדחפה להגשמתו. היו לכך סיבות מעורבות: לגרמניה היתה מחויבות אמיתית ליצירת זהות אירופית, גם בגלל עברה. אבל גרמניה הצומחת היתה זקוקה גם לאירופה צומחת. היצואנית הגדולה ביותר ביבשת היתה זקוקה למדינות שיוכלו לרכוש את התוצר שלה.
כשגרמניה דחפה ליצירת גוש היורו, ב־1999, היא הסכימה לוותר על המארק הגרמני, סמל לאומי מובהק. אבל הוויתור לווה בתנאים מחמירים: המטבע החדש יהיה העתק מושלם של המארק הישן, הוא יהיה מוסדר על ידי מועצת מנהלים אוטונומית של ראשי הבנקים המרכזיים, וגוש היורו יחויב לעקרונות נוקשים: אינפלציה של 2% וגירעונות של 3% בלבד.
כיוון שגרמניה היתה המעצמה הכלכלית הגדולה באירופה, מרבית מדינות האיחוד איבדו את הריבונות הכלכלית שלהן לא לבנק המרכזי האירופי - שממילא היה שיבוט של הבונדסבנק, הבנק המרכזי הגרמני - אלא לגרמניה: היא זו שהכתיבה נושאים רבים הנוגעים למדיניות פנים־כלכלית. אפילו בריטניה, שהצטרפה בראשית שנות התשעים להסדרי הצמדת המטבע שקדמו לגוש היורו, לא הצליחה לגרום לגרמניה לכופף את דרישות שער החליפין שהציבה לליש"ט. כתוצאה, המטבע הבריטי חווה לחצים כה חדים לפיחות עד שבתוך שנתיים בלבד היה על האנגלים לצאת בבושה מאיחוד המטבע האירופי במה שמכונה מאז "יום רביעי השחור".
לא כולם חושבים שהתנהגות גרמניה באותן שנים נבעה מרצונה לקבוע את מהלך העניינים. פרימור טוען שגרמניה לא חתרה להיות המובילה באיחוד האירופי ובגוש היורו, אלא נטלה על עצמה את התפקיד משום שהאמינה בחשיבות האינטגרציה: "הגרמנים דחפו ודוחפים את רעיון האיחוד. הזהות האירופאית, איחוד המטבע זה חלק מחינוך הילדים שלהם. הם יונקים את זה עם חלב אימם", הוא אומר ל"כלכליסט". "הם לקחו את זה על עצמם. גרמניה היא הכלכלה החזקה ביותר באירופה בגלל הנתונים הדמוגרפיים שלה".
כך או כך, הכלכלה האירופית מעוצבת לפי ראות עיניה של גרמניה. כבר בשלב מוקדם ההכרה במציאות הזו גרמה למדינות חלשות יותר כמו יוון, איטליה וספרד לחשוש שהתנאים התקציביים והמוניטריים הנוקשים שהכתיבה גרמניה יגבילו את המדיניות הציבורית שלהן ויבלמו את הצמיחה.
כדי לשכנע אותן, גרמניה הציעה לא פחות מבונוסים במזומן: ז'אק דלור, נשיא הנציבות האירופית מאמצע שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים, הצליח להביא להכפלה של הקרנות המבניות של האיחוד לקראת יצירת גוש היורו. קרנות אלה שימשו כלי תקציבי לצמצום פערים בין המדינות החברות, וניתנו למדינות בהתאם לתוצר שלהן. מדינות דוגמת יוון, שהצטרפה לאיחוד האירופי בתחילת שנות השמונים, היו הנהנות העיקריות. יוון קיבלה במצטבר כ־200 מיליארד דולר מהקרנות, ולפי הערכות הבנק היווני יורובנק, הכספים שניתנו מתחילת העשור הקודם ועד המשבר הכלכלי העלו את התוצר היווני בלא פחות מ-16%. יוון התמכרה להטבות האירופיות, יסתבר בהמשך, עד שהיתה מוכנה "לבשל" את נתוני הסטטיסטיקה הלאומית שלה.
אבל כשהכללים שגרמניה עיצבה לא התאימו לה, היא כופפה אותם. מתחילת העשור הקודם, למשל, העודף במאזן המסחרי של גרמניה הכפיל את עצמו פי ארבעה, והוא עומד היום על 217 מיליארד יורו בשנה - זאת בזמן שהעודף של צרפת, המעצמה השנייה בגודלה באירופה, עומד על 30 מיליארד יורו בלבד. הנציבות האירופית זיהתה כאן סכנה ליציבות המאקרו־כלכלית בגוש היורו, כיוון שהעודפים הגרמניים הכניסו את שאר מדינות הגוש לגירעון. אלא שגרמניה דחתה את הצעות הנציבות לשינוי על הסף, בטענה שהעודפים הם יתרון, לא בעיה, ושהסדר הכלכלי שהיא מובילה צריך להיות מודל למדינות אירופה. ב־2009, כשהמשבר היכה באירופה, התברר שהעודפים האלה היו אחד הגורמים העיקריים לפגיעוּת הגבוהה של מדינות קטנות וחלשות באיחוד - ובראשן יוון.
מחלצים ובוכים
במובנים רבים המשבר ביוון היה אמצעי שבאמצעותו הפגינה גרמניה את הידוק השליטה שלה על שאר היבשת. גרמניה, המדינה העשירה באירופה, היתה נותנת הטון היחידה בעיצוב עסקת החילוץ, וחזרה להיות מדינה שמפחדים ממנה, מדינה ששבה ונתפסת כאגרסיבית ודורסנית, ושומרת על עמדה דומיננטית בעיצוב הסדר ביבשת.
לא כולם חושבים שהתיאור הזה עושה צדק עם גרמניה. "נורא קל לצאת נגד גרמניה, אבל זו דמגוגיה", אומר פרימור. "איפה היו היוונים ב־50 השנים האחרונות, כשהם אכלו כסף גרמני? לגרמניה אין שום רצון לשלוט. היא מאוד רגישה לעברה הנאצי ולא רוצה אירופה גרמנית, אלא גרמניה אירופית".
ואילו בגרמניה עצמה נרשמים בחודשים האחרונים גילויי עלבון על הפחד שהיא לכאורה מייצרת שוב. "הגרמנים לא מנהלים דיאלוג פנימי. הם מרגישים כאילו היוונים גונבים", מציין סול ומרחיב בתמיהה על תחושת הקורבן שמשתלטת על השיח הציבורי, הפוליטי והאקדמי בגרמניה. "הם שכחו שיש להם תפקיד מרכזי במצבה של יוון. אבל בו בזמן הם מאמינים בתפקיד המנהיג שלהם. איך גרמניה יכולה להיות מעצמה מובילה אם היא חושבת שהיא קורבן? עם השיח הכועס, הנעלב והקורבני שהיא מובילה היא פתחה תיבת פנדורה של לאומנות".
משבר החוב ביוון רשם רגיעה בעקבות הסכם החילוץ, אבל איש לא חושב שהוא נגמר. יותר מכך, ייתכן שרצונה של גרמניה לעצב את אירופה, ונכונותה לפגוע באומות חלשות בדרך, יביאו דווקא להרס המכשיר העוצמתי ביותר להשגת היעד הזה: גוש היורו. מרקל אמרה פעם כי גרמניה היא כמו ארה"ב: "מנהיגה לא אהובה". אבל סול משוכנע כי בעוד הראשונה לומדת מטעויות, השנייה מנסה לבעוט אותן החוצה. האמונה שלו בגוש היורו אבדה: "הייתי רוצה לראות רייך גרמני חזק ויציב, אבל אני את חשבון היורו שלי בבנק סגרתי".
