התיאבון של מנכ"ל אורתם סהר: האיש שלחץ חזק מדי על דוושת הגז

נראה כי הגורל של אמיר נחום וחברת הבנייה הציבורית אורתם סהר, שהוא מנהל ובעל השליטה בה (45%), כרוכים זה בזה — וכרגע התמונה קודרת. על סדרה של פרויקטים מוצלחים מעיבה סדרה של אירועים משבריים בחיי החברה, הזכור מכולם קריסת המרפסת בפרויקט שבנתה עבור גינדי השקעות בחדרה, ולאחרונה חשד לגניבה מקופת החברה.

החשודים בגניבה טוענים, מצדם, כי פעלו בחסות הבוס ולטובתו, בעוד שהוא מתנער מטענותיהם. במקביל הסתבך נחום בחקירה אחרת שפתחה נגדו רשות ני"ע בחשד לביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, דיווח בכוונה להטעות משקיע סביר, הלבנת הון ועבירות לפי פקודת מס הכנסה.

דמותו של נחום (52) היא מורכבת. מצד אחד אנשים מברנז'ת הנדל"ן, שמעריכים אותו, מדברים על נחום הכריזמטי, קר הרוח ובעל כושר השכנוע במונחים של "מלח הארץ" או "אחלה גבר". אך אחרים מספרים על חובב פעילויות ספורט, אקסטרים ואדרנלין. בעבר אף רץ במרתון ניו־יורק אך היום שוחה ורוכב על אופניים לאחר שנפצע בברכו. "אני חייב את זה כדי להתגבר על הדברים הקשים באמת", אמר לא פעם.

אלא שהאקסטרים אצל אמיר כולל גם חיבה ללחיצה על דוושת הגז. רישיונו נשלל לא פעם, כולל לפני שבועיים כשנסע, לטענת המשטרה, מעל 150 קמ"ש בנתיבי איילון, והוא צפוי לעמוד למשפט. אחרים מגדירים את אמיר כאדם ש"עושה רק מה שבא לו". בחברה היו מי שהתבדחו, בעיקר לפני שנים אחדות, ואמרו ש"מדובר במנכ"ל היחיד בעולם שכל הזמן נמצא במרתונים ובספורט, והעסק עדיין עובד".

החקירה הגלויה נגד נחום נפתחה במאי בידי רשות ני"ע ופקיד שומה חקירות מס הכנסה ת"א. נחום נעצר, נחקר ושוחרר בהמשך בידי בית משפט השלום בת"א בתנאים מגבילים. החוקרים הטיחו בנחום כי יש לו דפוס פעולה קבוע. לטענתם, הוא עשה עם ספקי החברה הציבורית עסקאות גם בחברה הפרטית שלו, וכי אלה עסקאות קשורות שהוא לא דיווח עליהן וגזר מהן, לכאורה, קופונים אישיים. דבר זה מעמיד אותו בניגוד עניינים בין האינטרס האישי לאינטרס של החברה הציבורית. במסגרת חשד זה נבדק, בין היתר, מדוע ספקים של החברה הציבורית העבירו "דמי ייעוץ ותיווך" לחברה הפרטית של נחום.

אמיר נחום	צילום: שחר תמיר

במקביל לחקירת החשדות נגד נחום חוקרת רשות ני"ע גם מעילה בהיקף של כ־9 מיליון שקל שבוצעה בכספי החברה. על פי החשד, שהתעורר בעקבות דו"ח ביקורת של משרד החקירות ויצמן יער, שנחשף ב"כלכליסט", מי ששלחו ידם בכספים הם עוזרו האישי של נחום אליק גריידי ומנהלת החשבונות אשרת מוסינדי. השניים, כך החשד, פרטו מאות המחאות למזומן תוך ביצוע פעולות זיוף ומרמה.

במסגרת חקירתם בויצמן יער, ברשות ני"ע וכן בתביעה שהגישו לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, טענו גריידי ומוסינדי שהם ביצעו את הפעולות בשליחותו של נחום, וכי הכספים הועברו אליו. נחום, מצדו, הכחיש בחקירתו בויצמן יער וברשות ני"ע את הטענות. אורתם סהר הגישה בתחילת השבוע לבית המשפט המחוזי בת"א תביעת פיצויים נגד גריידי ומוסינדי על שלושה מיליון שקל, בשל חלקם לכאורה במעילה.

האם נהג נחום להצמיד אליו אנשים מוחלשים, שנאמנותם אליו היתה אמורה להיות מובטחת, אך משזו נסדקה החליט לגלגל לפתחם את האשמה? האם ייתכן שחטא, כפי שנחשד, בערבוב בין כספי אורתם סהר הציבורית לחברה הפרטית אורתם הנדסה אזרחית, שאותה הקים נחום ב־1996, או שמדובר ב"משפט דרייפוס" — כפי שנחום עצמו אמר למקורבים, ביחס להאשמות שהטיח בו בן טיפוחיו אליק גריידי.

השותפות בגיבור ספורט

נחום, גרוש מישראלה ואב לארבעה, התגורר עד לפני שנה עם משפחתו במושב ניר צבי. כיום הוא מתגורר במתחם נגה ביפו, עד למעבר המתוכנן לדירת גג ברחוב הירקון מול הים. הוא בנם של אלפונסו נחום, שהחל את דרכו כצבע בניין, צבר ממון ונכנס לעסקים. במרץ שעבר, למשל, התפרסם ב"כלכליסט" כי אמיר נחום ואביו מופיעים ברשימת הנושים של איש עסקים ישראלי שנעצר בוורשה בחשד שהעביר 150 אלף זלוטי לבכיר כדי שיסייע לו בקידום פרויקט בנייה.

החוב לאמיר נחום עמד על 1.4 מיליון שקל ולאביו על 10.5 מיליון שקל. אדם שמכיר את האב טוען כי רכש אדמות בעבר ועסק בנדל"ן. האב נמנה עם קהילת יהודי טריפולי, שבניה הוכרו כניצולי שואה, עלה לישראל אחרי קום המדינה והתגורר, בין היתר, בשכונת ג'סי כהן בחולון. אמו של אמיר, אתי, היא ילידת הארץ ממוצא פולני, שהתייתמה בגיל צעיר. כיום מתגוררים ההורים באזור.

אמיר עצמו גדל בשכונת אגרובנק בחולון ונשלח ללמוד בטכניקום בגבעתיים, לשם נהג להגיע ברכיבה על אופניים מחולון. הוא היה מדריך בצופים, התגייס לצה"ל, הודח מקורס טיס, שירת כקצין בתותחנים וכמפקד סוללה עד לשחרורו ב־1988. מקורביו מספרים ששירת כמג"ד במילואים. שניים מבניו משרתים ביחידות מובחרות.

אחרי שש שנים בקבע החל נחום את חייו כמנהל פרויקטים שכיר בחברת י.א. שגיא, ואחר כך היה מנכ"ל חברת הביצוע דיור לעולה בגלגולה כחברת פרטית. את התיאבון לעסקים והרצון להקים חברת הנדסה משלו יכול היה נחום לעשות, בשלב ראשון, רק כשותף. בסוף שנות התשעים נכנס כשותף וכמנכ"ל לחברת גיבור ספורט הנדסה, כשותפם של איתן אלדר ורועי גיל, בעלי החברה־האם גיבור ספורט.

בנקודה זאת נכנס לסיפור גם גריידי, שלימים יהפוך ליד ימינו ולאיש סודו במשך 16 שנה. גריידי חבר לנחום על תקן נהג זמני, באמצעות חברת כוח האדם דנאל, בעקבות שלילת רשיון הנהיגה של הבוס. אשרת מוסינדי כבר היתה שם, במחלקת הנהלת החשבונות של בית גיבור ספורט. היא בעלת רקע משפחתי מורכב, היתה נשואה לעובד זר מניגריה ואביה היה חולה. "היא לא בעלת ביטחון עצמי רב מדי, רגישה מאוד ונאמנה מאוד לאמיר", כך מתארים מקורבים את מוסינדי, שעבדה ישירות עם נחום בשנים הראשונות.

אליק גריידי ואשרת מוסינדיי

בתום תקופת השלילה נשאר גריידי, בן גילו של אמיר, בגיבור ספורט הנדסה, והתחיל לקבל בהדרגה תפקידים נוספים, שליחויות אישיות ומשרדיות, טיפול במכרזים. הוא הופך, למעשה, למעין כולבויניק שמוציא תקן ISO במכון התקנים ורשיונות קבלן, ממלא דו"חות ואוסף צ'קים מלקוחות. ה"כולבויניקיות" הזו גולשת גם להסעת ילדיו של נחום לבית הספר, מניר צבי לתל אביב, כך מספרים מקורבים לגריידי.

דפוס היחסים הזה, שנולד בתקופת החברה הפרטית, גלש גם לציבורית. "זה לא בלתי הגיוני", מסבירים בסביבת אמיר נחום, שמעדיף להקדיש את זמנו לעבודה. גריידי הופך בן בית, והצמידות הזאת מולידה חיבור אינטימי למשפחת נחום. מנהג וכולבויניק הוא הופך, בעצם, לאיש סודו של נחום — לאדם שעושה עבורו הכל, רץ עבורו לכל מקום, ממשימות עבודה ועד סיוע בעניינים פרטיים. מעצם נוכחותו הצמודה חולק גריידי עם נחום פרטי חיים אישיים. בכתב התביעה שהגישו גריידי ומוסינדי לבית הדין לעבודה נגד אורתם סהר, ובו הם תובעים מהחברה את פיצויי הפיטורים שלהם ודמי הודעה מוקדת, מפרט גריידי, בין היתר, כיצד הוזעק לחלץ את רכבה של אשתו לשעבר של נחום. "היה ברור שיש את אליק, שתמיד מוכן לעזוב הכל ולרוץ לטובת אמיר", מספרים מקורבים לגריידי. "אם הוא ראה שאמיר צריך משהו, הוא היה מוכן לשבור זכוכית ולהיכנס אליו. אם אמיר לא דיבר איתו שבוע, גריידי נכנס לדיכאון".

זו היתה האווירה בסביבתו הקרובה של נחום. אהבה ונאמנות טוטאליים. מזכירתו לשעבר, למשל, קראה לבנה אמיר, על שמו. אהבה ונאמנות — אבל גם תלות. מעין תחושה שלתפיסת הבוס "הרמתי אותך מאשפתות, אז אתה מחויב לי". מצד שני, נחום עצמו סמך מאוד על גריידי והתעקש שילווה אותו במשימות אישיות ומקצועיות. הוא לא הסכים, למשל, שמישהו אחר יסיע אותו.

ב־2003 ביקשו אלדר וגיל למכור את חלקם בגיבור ספורט הנדסה לאיש העסקים דורון סהר, אך עסקה זו לא יצאה לפועל ואיש העסקים איציק שניידר נכנס לחברה במקומו. אחריו נכנס גם השותף בצלאל איגר, באמצעות חברת דוריאה שבבעלותו. שם החברה שונה לאורתם סהר. המילה הראשונה בשם מורכבת משמות בניו של נחום, אורי ויותם, ועובדים באותה תקופה טוענים כי השם הנוסף, סהר, נותר מתקופת המו"מ שנוהל עם דורון סהר. סהר מכחיש קשר לשמו. אחרים אומרים כי השם סהר היה אמור להיות שם אחד מבניו של אמיר נחום, אך לבסוף ניתן לו שם אחר.

ב־2007 אורתם סהר הונפקה בתל אביב, שניידר יצא מהאחזקה ואיגר הגדיל את אחזקתו בה ל־42%. מאחר שדוריאה בבעלות איגר פשטה רגל, אורי דורי ופסגות, שהיתה לה בטוחה בדוריאה, נכנסו לחברה. בשנים 2000–2012 אורתם סהר רשמה גידול מתמיד בפעילות. נחום יצר קשרים ושיתופי פעולה, ובין היתר בנתה החברה בתי חולים ברחבי הארץ, את מלון רויאל ביץ' בת"א, פארק אזורים עבור בריטיש ובנוסף ביצעה פרויקטי תשתית.

המרפסת שקרסה ומי הים ששטפו את המיליונים

שנה לאחר מכן, ב־2013, חוותה אורתם סהר משבר כלכלי משמעותי ראשון, במהלך בניית חניון בבית החולים רמב"ם בחיפה בשיתוף עם חברת הבנייה מנרב. "חוג הידידות של רמב"ם התכתש איתנו כלכלית, והפסדנו שם 100 מיליון שקל", אומר גורם המקורב לאורתם סהר. "עד 2012 החברה מעולם לא הפסידה כסף. תמיד היו פעילות בריאה, רווחים ולקוחות חוזרים, אבל הפרויקט הזה נקלע לפיגור כי הוא מורכב. מדובר בבית חולים לשעת חירום מתחת למים, פרויקט ענק, 60 אלף מ"ר מתחת לים. הים הציף את הפרויקט מספר פעמים, אך מזמיני העבודה טענו שהצפה כזאת אינם באחריותם. זה עיכב את השלמת הפרויקט למשך יותר משנה, ולא שילמו לנו מאות מיליונים בזמן. לכן רשמנו הפסד של 100 מליון שקל, כשהחלק שלנו היה כ־50 מיליון. מכה לא קטנה".

אברהם קוזניצקי, בעל השליטה ויו"ר מנרב: "החוזה עם רמב"ם היה חוזה שלי, ואורתם היתה כאן שותפה. לא היו לה התחייבויות ישירות. נחום היה יכול למצוא תירוצים, ויש לא מעט קבלנים שהיו עושים זאת, אבל בחלק שלו נחום עמד עד השקל האחרון — לא ניסה להימלט או להתחמק מהתחייבות. הוא אדם חיובי, שמנסה לעשות כמיטב יכולתו. בתנאים הקשים בענף שלנו יש לא מעט קשיים לקבלנים. הוא מתנהג כמו ג'נטלמן ולוקח אחריות".

אברהם קוזניצקי צילום: נמרוד גליקמן

 "חטפנו מכה של 50 מיליון שקל, אבל שאר הפרויקטים פיצו על כך", אמרו בחברה. אבל זמן קצר לאחר מכן, בדצמבר 2013, הגיעה מכה נוספת — קריסת המרפסות בפרויקט שביצעה החברה עבור גינדי השקעות בחדרה. "היתה היסטריה המונית, ולא בדקו מי אשם. האם הטעות היתה בתכנון? בפיקוח? בביצוע? שפכו את דמה של אורתם", מאשימים גורמים בחברה. "האג"חים נזרקו, המניה נחתכה, הבנקים נבהלו, וכמובן שגם הספקים והלקוחות. לא לחינם משווים את המשבר הזה לפרשת רמדיה. ידענו שבעקבות תקלה כזאת החברה יכולה להימחק, להיסגר. אף אחד כבר לא זוכר לך אלפי פרויקטים שבנית. אמיר היה המבוגר האחראי, אמר שיתקן את הבניינים ויתבע את העלות מהביטוח. הוא דאג שהדיירים יקבלו בניינים מחוזקים, כאילו שהילדים שלו עומדים לגור שם". העלות הסתכמה ב־26 מיליון שקל, נזק שהצטרף להפסד ברמב"ם.

המשבר הבא התרגש על אורתם סהר ב־2014, מיד לאחר חטיפת שלושת הנערים באלון שבות ומבצע צוק איתן. החברה היתה מעורבת באותו זמן ב־54 פרויקטים, אך בעקבות הסגר המוחלט שהוטל, הפועלים לא הגיעו לעבודה. מבצע צוק איתן הביא להארכת הסגר ב־50 ימים נוספים, ומיד לאחריו התגייסה אורתם להדביק את הפיגורים באתרים תוך הוצאות ניכרות.

בסוף 2014 התקבלה בדירקטוריון אורתם סהר החלטה לשנות את פעילות הליבה ולהפוך מקבלן מבצע לקבלן שהוא גם יזם ובונה עבור עצמו — מודל שהיא תולה בו תקוות לשיפור הרווחיות. השנה רכשה אורתם את הזכות לשימוש במותג "מליבו" — דבר שעשוי לסייע לה להרחיק את עצמה מהזיהוי כחברה שבנתה את המרפסות הקורסות. "סיימנו פרויקטים וסגרנו את כל תחום הקבלנות", אמר גורם בחברה שמוחזקת כיום בידי נחום (45%), אורי דורי (15%) והשאר בידי הציבור. "החברה החלה לרכוש כ־1,600 יחידות קרקע על מנת לבנות עליהן".

השאלה שנותרה פתוחה היא אם אכן, כפי שחושדת רשות ני"ע, הסתבך נחום והוציא כסף מהחברה הציבורית על מנת להעשיר את קופת החברה הפרטית שלו. יש מי שמתעקשים כי היתה הפרדה מוחלטת בין החברות, אחרים סבורים שהיתה התעקשות תמוהה על עבודה עם ספקים מסוימים במחירים גבוהים. "יש לאמיר מפעל חיים, ועכשיו שני עובדים שפוטרו גורמים לו ולחברה להיראות מפוקפקים", אומרים מקורביו של נחום. "הפתרון שלהם היה להגיד 'אנחנו גנבנו ונתנו את הכסף לאמיר', וזה הרוע שאיתו אמיר צריך להתמודד אחרי כל מה שעשה בעבורם". מנגד אומרים מקורבים לגריידי ומוסינדי: "נאמנות עיוורת אפשר לקחת רחוק. גריידי מוכן להוריד רגל בשביל אמיר, אבל לא את הראש". נראה כי בקרב על החיים ועל מפעל החיים כולם הופכים אויבים, גם הקרובים ביותר.