הגימיק החדש של קרנות הנאמנות: הגבלת היקף נכסי הקרן

בניסיון לזכות בתשומת הלב של היועצים בבנקים, הגו מנהלי קרנות הנאמנות גימיק חדש — הגבלת גודל הקרן. באחרונה נפתחו יותר ויותר קרנות תוך הגבלת היקף הנכסים שהן מנהלות, וההסבר שניתן ליועצים הוא כי קרן כזו יכולה להיות גמישה יותר בניהול השקעותיה לעומת קרנות גדולות. אלה, כך הוסבר, מתקשות למכור ולקנות מניות בזריזות, שכן בורסת ת"א סובלת מסחירות נמוכה, במיוחד במניות ובאג"ח קטנות, וכל קנייה או מכירה יכולה להשפיע על נייר הערך.

טל קדם שיחזר בהראל את המהלכים שנקט בפסגות

הוביל את הטרנד בית ההשקעות פסגות תחת טל קדם, שהיה ראש חטיבת הלקוחות בפסגות ובמרץ האחרון הצטרף כמנכ"ל לבית ההשקעות המתחרה הראל פיננסים. קדם גם הביא את ירון דייגי, מנכ"ל קרנות הנאמנות של פסגות, לשמש מנכ"ל חברת הקרנות של הראל פיננסים, ואחד המהלכים הראשונים שביצע דייגי בפברואר האחרון היה להגביל את גודל הקרנות של הראל. היקף הנכסים של ארבע הקרנות - הראל יתר, הראל מניות ישראל, הראל ממוקד הנפקות פלוס והראל תיק מנוהל - הוגבל ל־500 אלף יחידות (המחיר ליחידה מושפע מתשואת הקרן, אך מדובר בהגבלת הנכסים לכחצי מיליארד שקל), לעומת עשרות אלפי יחידות כל אחת (כלומר, עשרות מיליוני שקלים) שניהלו עד למהלך. הרעיון היה לשדר ליועצים כי מדובר בקרנות שלא יוכלו להגיע להיקף נכסים גדול מדי, שיקשה על מנהל הקרן לשמור על ביצועי ההשקעה. במקרה של הראל פיננסים, חברת הקרנות סובלת בשנים האחרונות מפדיונות. דייגי הלך בכך בעקבות מהלכים שהוביל בפסגות, כשהגביל את קרן פסגות ת"א מיד קאפ ל־500 אלף יחידות (כ־800 מיליון שקל).

לפני שלושה חודשים הצטרף בית ההשקעות ילין לפידות לחגיגה והקים את קרן ילין לפידות תיק השקעות מנוהל (קטגוריית אג"ח כללי עם חשיפה של עד 50% למניות). זו הוגבלה ל־750 אלף יחידות (כ־780 מיליון שקל) והצליחה לגייס כבר כמעט את כל הסכום.

לפני שלושה שבועות הצטרפה גם חברת קרנות הנאמנות של מור למגמה עם קרן מור תיק השקעות. מדיניות ההשקעות שלה זהה לזו של ילין, ומספר היחידות הוגבל ל־700 אלף (כ־700 מיליון שקל). הקרן כבר גייסה יותר מ־100 מיליון שקל בפרק זמן קצר זה.

בורסה צילום: בלומברג

אולם למור ולילין יש הסבר אחר לחלוטין למהלך - דרישה של לקוחות פרימיום בבנקים, שמנהלים סכומי כסף גדולים ואינם מעוניינים לחלוק את תיק קרנות הנאמנות שלהם עם משקיעים קטנים, שנוטים לברוח מהשוק עם כל ירידה. לפיכך, לא רק מספר היחידות הוגבל בתקרה, אלא גם נקבע מינימום של כ־100 אלף שקל להשקעה בקרנות הללו. במילים אחרות, הקרנות של מור וילין הותאמו, לכאורה, לקהל ייעודי.

לטענת מנהלי הקרנות, שהצטרפו לטרנד הזה, ההיסטוריה מוכיחה כי קרנות שהגיעו להיקפים משמעותיים מתחילות לפגר בתשואות לעומת קרנות אחרות באותה קטגוריה בשל חוסר גמישותן. לדוגמה הם מציינים קרנות כמו ילין 90/10, אלטשולר 90/10, איילים אג"ח חברות מנוהלות ואיילים תיק אג"ח + 20%, שכולן השיגו תוצאות טובות, אך משהגיעו לגודל מסוים עברו לתשואת חסר - ולפעמים לפדיונות. גם למור יש קרן כזו, אחת המצליחות בענף, קרן מניות ישראל, שהובילה בשנים האחרונות את התשואות בקטגוריית מניות כללי, התברגה לראש דירוגי הבנקים ובזכות כך גייסה סכום עתק של יותר מ־2 מיליארד שקל. אלא שמתחילת השנה הקרן מציגה ביצועים בינוניים בלבד, לכאורה בגלל גודלה.

בסביבת אותם מנהלים, שהקרנות שלהם הגיעו לממדים גדולים, דוחים מכל וכל את טיעוני המתחרים שהחלו להגביל את היקף הקרנות, ומכנים זאת "לא יותר מגימיק שיווקי". לדבריהם, הסיבה לתשואות הנמוכות נעוצה במדיניות ההשקעות של מנהל הקרן, שהחליט מתחילת השנה להקטין סיכונים ולהגדיל את רכיב הנזילות בקרן, ולכן נהנה פחות מהחגיגות שהיו באג"ח הקונצרניות ובמניות היתר.

עוד הם טוענים, כי הגבלת גודלה של הקרן היא לא יותר מתירוץ, כדי לפתוח שלל קרנות עם אותה מדיניות השקעות, בתקווה שאחת מהן תהפוך לכוכבת ותיהנה בעקבות כך מגיוסים, תוך זניחתן של הקרנות האחרות.

ואמנם, אלטשולר שחם ומור הם בין הגופים הבודדים שמחזיקים בקרן אחת בכל קטגוריה, ולא מתפתים לפתוח קרן חדשה במדיניות דומה ברגע שהקרן מגיעה לגודל מסוים. לטענתם, דווקא קרן גדולה נהנית מהיתרון לגודל, כשחקן דומיננטי שחברות מחזרות לפתחו כדי שייכנס להנפקות תוך נכונות להציע הנחות משמעותיות. כך קרה באחרונה לילין לפידות, בהפצת המניות של חברת קרסו, שהעניקה לילין הנחה של 8% על מחיר השוק. אותם מנהלים אף טוענים כי בארצות הברית חלק מהבנקים כלל לא מכניסים קרנות לדירוג אם הן אינן מגיעות להיקף של 100 מיליון דולר, ולפעמים יותר.

גלעד אלטשולר צילום: עמית שעל

"אם הקרן נשארת קטנה, כנראה המוצר לא טוב"

אחד המנהלים הללו אמר אתמול ל"כלכליסט": "קרן קטנה לא אמורה להישאר קטנה, אם היא טובה. אם הקרן קטנה, כנראה שהמוצר לא טוב מלכתחילה. אין בעולם קרנות טובות שלא גדלות. זה ממש לא משפיע על יכולתי לעשות עסקאות, אם אני מנהל קרן של חצי מיליארד שקל או של 1.5 מיליארד שקל".

אך אף שיש לא מעט אמת בטיעון כי מדובר בסוג של גימיק שיווקי, הרי שיש טעם בהגבלת גודל הקרן בשוק קטן כמו ישראל. מחזור המסחר היומי הממוצע במדד ת"א־90 ואג"ח קונצרני מדורג עומד על 1.5 מיליון שקל ביום. המשמעות היא כי אם חברה מנהלת קרן של מיליארד שקל רוצה לקנות 1% של מניה בקרן, כלומר 10 מיליון שקל, יעברו כשבועיים בטרם תאסוף אותן בשוק, ומן הסתם המחיר של אותה מניה יעלה.

לטענת מנהלי קרנות שדוגלים בהגבלת גודל הקרן, "דירוגים וביצועים היסטוריים על קרן שגייסה מאות מיליוני שקלים בפרק זמן קצר ומנהלת מעל מיליארד שקל זה נפלא למערכת הדירוג ולגיוסים, אבל דווקא מקרן כזו צריך להתרחק. קשה יותר לנהל אותה, ולמנהל יש יותר מה להפסיד. לפעמים זה יגרום לו דווקא להפחית סיכון, כדי לא לפגוע בהיסטוריה. והיתרון לגודל? זה קשקוש, הוא לא מושפע מגודל של קרן אחת, אלא מסך הנכסים המנוהלים בידי הגוף שמביא אליו את העסקאות הטובות".

בתגובה אמר מנהל הדוגל בגישה הפוכה: "נכון שאני יכול פחות לקנות מניות קטנות בקרן גדולה, אך מצד שני אני פחות מסוכן. רק בישראל גמישות המסחר רלוונטית. כשמנהלים קרן טובה צריך להסתכל לאורך זמן - לא לטווח הקצר".

כמובן שמנהלי הקרנות מדברים מפוזיציה ברורה. אלה שספגו פדיונות מחפשים דרך לצאת מהבוץ ומשיקים קרנות עם תקרת סכום כדי לעודד מצטרפים חדשים. ואילו אלה שהצליחו לגייס סכומי עתק לקרנות שלהם, והביצועים שלהם נפגעו, לא רוצים שהקרן תספוג פדיונות, ולכן תולים את הירידה בתשואה בשיקולי השקעה וניהול סיכונים. האמת היא, כמובן, במקום כלשהו באמצע בין שני הטיעונים.