המוסדיים מפנים עורף, בינתיים

אילן בן־דב, בעל השליטה בסקיילקס, ביקש לקבל הלוואה ומיד הכין את התופינים: ריבית מפתה של 9% הצמודה למדד ושעבוד על מניות פרטנר ביחס אטרקטיבי של 160%. אלא שלמרות זאת, הגופים המוסדיים שעד לא מזמן שיתפו עמו פעולה, הפנו לו כתף קרה והותירו אותו כשרק חצי תאוותו בידו ועם גיוס חלקי בלבד.

כיצד קרה דבר, שאותם מנהלי השקעות שנלחמו על הזכות לרכוש איגרות חוב של טאו ללא ביטחונות, מדירים את רגליהם בהפגנתיות שכזו, דווקא כשבן־דב מציע להם ביטחונות ראויים וריבית נאה? הרי הדעת נותנת שמי שניאות להלוות בריבית נמוכה וללא ביטחונות, חזקה עליו שישמח שבעתיים להלוות בריבית גבוהה כשבצדה בטחונות חזקים. האם תהליך קבלת ההחלטות השתנה בקרב הגופים המוסדיים? האם הבדיקות כיום קפדניות יותר? או שאולי פשוט היה זה החשש מלחץ ציבורי שהביא את המוסדיים לסרב לבן־דב.

שילוב גורמים הללו הוא זה שככל הנראה הביא לשינוי בגישה. אולם כדי לראות את התמונה בכללותה, אנחנו נדרשים לאמרת חז"ל שלפיה "מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין". ואם באילן בן־דב עסקינן, בעל השליטה בשלוש חברות בורסאיות שהגיעו לעברי פי הסדר, הרי שמדובר בכווייה מדרגה 4. כשהמוסדיים רק שומעים "בן־דב", מיד עולות בהם התחושות הקשות וריח השמן הרותח החורך את עורם.

אילן בן דב צילום: אביגיל עוזי

וזה השמן מביא אותנו לאמרה נוספת, הפעם מספר קהלת, שכמו שהיא נדושה - כך היא נכונה ומתאימה למקרה שלפנינו: "טוב שם טוב משמן טוב".

המוסדיים מתחילים לגלות ניצנים של אחריות, החורגת מהסתכלות רק דרך "החור של הגרוש", ומרחיקה רואי מעבר לסיכון החוב כמקובל ומגיעה עד לבעל השליטה. כך שולחים המוסדיים באמצעות בן־דב מסר ברור לשומטי החובות דה פקטו ולאלו שבדרך: לא תנקו את עצמכם במתן ביטחונות ולא תקנו אותנו בריבית. כך לפחות בינתיים, עד שהזיכרון הקצר והסלקטיבי שלנו יכה בנו שוב.