תלויים באוויר: פרק ד' - שוק חופשי
אני מאמינה להבטחה עסקית, חוטפת בפרצוף ומתגעגעת לאבא
זאת לא היתה הפעם הראשונה שעבדנו בשביל חברת הדגל, היינו שם קבלני הבית, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שחברת הדגל שיקרה לנו. טוב, חברה לא משקרת, המנכ"ל שלה דאז סובב אותנו בכחש. כבר כשחתמנו על החוזה בחיפה היה הפרויקט של גבעתיים מכור למישהו אחר, זול קצת יותר. חברת הדגל כבר לא נושאת שום דגל, היא נמכרה לגבירה של הארמון. הגבירה עסוקה בקנייה ומכירה, כמו אבות אבותיה. אני לא חושבת שהיא למדה בבית הספר על הפירמידה של בורוכוב, על הרצון להפוך את הפירמידה על פיה, ועל התקופה הקצרה שבאמת הפכו אותה כאן.
חופש הוא מושג נשגב בעיניי, אבל הוא תמיד מתקשר אצלי לחופש המחשבה, לא לחופש המעשה. למשל, הרבה פעמים לאחרונה חשבתי שלא היה לי אכפת לשבת בבית סוהר עכשיו. זה היה פותר אותי מתחושת המחנק הבלתי נסבלת שבאה יד ביד עם החובות. בבית סוהר, אמרתי לעצמי, אוכל לשבת בשקט ולקרוא ספר, אוכל לגמור לכתוב עבודות לאוניברסיטה, אולי אפילו ייתנו לי לגדל שם ילדים, אהיה אדם שקט יותר.
שיטת השוק החופשי, כמו שאני מבינה אותה, מאפשרת חופש מעשה, אבל שמה אזיקים על המחשבה, ואולי על ההרגשה. השוק החופשי לא מדבר על מערכת יחסים בין פרטים, אלא על פעולה חופשית בתוך מרחב, שבו הקשרים בין הפרטים הם רק התוצאה. בשוק החופשי הקשרים בין הפרטים אינם מטרה בפני עצמה. בשוק החופשי מנהל של חברה גדולה וחזקה יכול לומר מה שירצה כדי להרוויח קצת יותר, כל עוד יהיה מי שיאמין לו. זה כנראה מה שכל כך מפריע לי בשיטה הזאת.
אבא שלי היה מנהל. הוא ניהל ארגונים לא קטנים בכלל, היה בין אלה שבנו את התשתית למפעל שמגלגל היום קרוב למיליארד שקל בשנה, אבל הוא פעל לפני שחוקי השוק החופשי שלטו בכיפה. לא יודעת אם הוא היה מצליח היום, אילו היה חי.
אצלנו בבית עמדו על המדף, זה ליד זה, כמה ספרים בתיאוריה של הכלכלה שהוא קרא בצעירותו. עד היום הם אצלי, חתומים בכתב ידו, אבל אני לא קראתי אותם. לידם עמד כרך של כל כתבי שייקספיר באנגלית שקנה לאמי כשהכירו, וגם "תולדות האנושות" של הנדריק וילם ואן לון, ספר היסטוריה מהסוג הישן, כזה שסוקר את כל ההיסטוריה האנושית מתחילתה ועד מלחמת העולם השנייה.
פעם דיברנו על אמריקה, והוא אמר שהמשבר של 1929 לא יחזור על עצמו, כי אפילו האמריקאים הבינו שאין טעם בחברה שלא מספקת לאזרחיה הגנות מינימום, שלא דואגת שיהיה להם אוכל לאכול ובתי חולים להבריא בהם. פעם אחרת, כמה שנים לפני נפילת חומת ברלין, שאלתי אותו למה רוסיה לא פותחת את שעריה, ולמה היא אוסרת על אזרחיה כמעט הכל - חיים וגם מחשבה. "למה?" הוא ענה בהרהור, "ככה. אחרת היא לא היתה רוסיה".
אלה שתי שיחות שבהן אמר דברים שהתבררו כלא נכונים - בטח היום, כשהמספר 1929 פופולרי מתמיד. ועם זאת, שתי השיחות שמורות בזיכרון שלי. אולי כי הייתי צעירה ודברים נראו כאילו הם כך מאז ומעולם. ואולי באמת היה פרק זמן כזה של ודאות מוחלטת, כמה עשרות שנים שבהן נדמה היה שהמציאות הקיימת תישאר לתמיד.
אבי היה סוציאליסט אדוק, אבל לגלג על האמונה העיוורת בקומוניזם הרוסי בשנות החמישים. כבר בתחילת שנות הארבעים קרא את החיבור "חזרה מברית המועצות" של אנדרה ז'יד, הקומוניסט הצרפתי שהתפקר, שבו תיאר את אכזבתו מרוסיה של סטאלין והשתכנע שהקומוניזם הרוסי לא אנושי. אבי העריך אידיאולוגיות, אבל שפט כל מקרה על פי מידת אנושיותו.
עכשיו, רק שנייה, חכו, אני הולכת לטגן קציצות לילדים, כאלה שמזכירות לי את אבא: בצל, פטרוזיליה, תפוח אדמה, ביצה, קינמון, מלח פלפל, כדורים והופ למחבת. הולך עם אורז, והמון קטשופ. רציתם ריאליטי, בבקשה, ערבבתי לכם קצת טעם וריח בין כל המילים הגדולות. הנה חזרתי. יצאו טעימות.
ייתכן שמנהלי השוק החופשי שלמדו ניהול רכשו כלי עבודה מעולים, ארגז כלים מזהב, אם להשתמש במושג אופנתי. אבל השאלה מה יעשו עם כלים אלה היא בכלל לא מתחום הביצוע, ואפילו לא מתחום הכלכלה. היא מתחום הערכים. ואילו כישורים ערכיים יש למנהלי־העל, לסלבריטאים של עולם העסקים, שיכולים בקלילות להזיז צבאות של עובדים מצד ימין של ארגז החול לצד שמאל שלו? אילו כישורים ערכיים יש לאלה שהנם גבוהים משלי? אני חושדת שאין להם.
"פעם היו בכל אתר בנייה מנהל עבודה אחד או שניים שגם דאגו שהעבודה תתבצע כמו שצריך, שפיקחו על האיכות", אמר לי לא מזמן יבואן שרמנטי, שתי טיפות ריצ'ארד גיר. "היום זה לא קיים, אין כוח אדם בהעסקה ישירה, אז חונקים את קבלן המשנה. היום אין מוסר, אין ערכים". שוק חופשי.
אנחנו, אגב, המשכנו לעבוד עם חברת הדגל עוד הרבה שנים. וגם הרווחנו. ככה זה בשוק חופשי. אין פה שחור ולבן, רק תחושת אי־נוחות. לזכותה של חברת הדגל אוכל לומר שלו היינו ממשיכים לעבוד רק איתה, אולי לא היה צורך לכתוב כאן. בחברת הדגל שילמו מעט לקבלני משנה, אבל כשיכלו עזרו – וזה, כשלעצמו, הישג יפה בשביל שוק חופשי.
יומן התרסקות בשמונה פרקים
לא בכל יום מתפרסם בעיתון סיפור של כישלון, ועוד ביוזמתו של המנוצח. זהו הפרק השלישי בסיפור נפילתה של חברת הבנייה שהקימו תאיר שכנר רוכמן ובעלה. חברה בינונית שעסקה במשך 15 שנה בעבודות גובה וטיפול בחזיתות בניינים. חברה שהייתה בת טיפוחים של זוג יזמים, אנשי המעמד הבינוני, שהשקיעו בה את כל מרצם, כספם וניסיונם, חלמו לבסס את עתידם וגילו מציאות שהיא מאבק מתמשך, סיזיפי, שסופו כואב.
הסיפור המלא מתפרסם ב"כלכליסט" בשמונה פרקים רצופים, אחד מדי יום.
לקריאת הפרקים הקודמים:
תלויים באוויר פרק ג'
