95 אחוזים נשכחים
הממשלה עוסקת באופן אובססיבי בעניינים הנכבדים של 5 אחוזים מאזרחי ישראל ומזניחה את אחריותה לדאגותיהם של 95 אחוזים מאזרחיה. דברים של מו"ל "כלכליסט" בוועידה המרכזית לעסקים קטנים ובינוניים
כולנו רוצים לדעת מה יהיה כאן ב-2010. גם לי אין כדור בדולח, אבל ברור שהכלכלה הישראלית איננה אי מבודד. שר האוצר וראש הממשלה מנכסים לעצמם את היציבות הכלכלית היחסית של המשק הישראלי. לבנימין נתניהו יש אפילו תנועת יד כזו שמדגימה את הבלימה והצמיחה. אבל, עם כל הכבוד, ויש כבוד,
צריך לומר שהמשק הישראלי תלוי בכלכלה העולמית, לא פחות מהתלות שלו בשאלה מה עושים ראש הממשלה ושר האוצר, או אפילו נגיד בנק ישראל.
הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על 2009 המסתיימת בעוד כמה ימים הוא שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. את הדברים האלה כותב השבוע ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, ואחד האנשים היחידים שיכולים לדבר בסמכותיות על כלכלה גלובלית. שטיגליץ מונה חמישה לקחים קשים של 2009 ואני אזכיר אותם כאן בקיצור נמרץ (המאמר המלא מופיע בגיליון לסיכום השנה של "כלכליסט" ביום שלישי הקרוב).
5 לקחים מ-2009
הלקח הראשון - הממשלות נדרשו להתערב כדי להציל את המערכת הפיננסית החמדנית שקרסה בגלל עודף החמדנות שלה. היד הנעלמה של אדם סמית נעלמה ברגע המבחן. הלקח השני - הקריסות מומנו ע"י הציבור הרחב של משלמי המסים. כלומר המעמד הבינוני והעניים העבירו כסף לעשירים, לא להיפך. הלקח השלישי - הכלכלה הקיינסיאנית עובדת. ממשלות שאימצו תכניות תמריצים מתוכננות היטב בשלב מוקדם יחסית נחלצו מהמשבר מוקדם יותר. למשל אוסטרליה. הלקח הרביעי - מדיניות מוניטרית לא יכולה להתמקד רק במלחמה באינפלציה. ההתמקדות באינפלציה הובילה לכך שחלק מהבנקים המרכזיים התעלמו ממה שקרה בשווקים הפיננסיים שלהם. והלקח החמישי - לא כל חדשנות מובילה לכלכלה פרודוקטיבית יותר. ההנדסה הפיננסית המתוחכמת העשירה מעטים וגרמה סבל גדול למאות מיליוני בני אדם.
שטיגליץ נזהר מנבואות חד משמעיות לשנים הבאות, אבל ג'ורג' סורוס, מיליארדר ואחד הפיננסיירים הבולטים בעולם לא חושש להשמיע את דעתו על 2010 ו-2011. סורוס פסימי למדי. הוא אומר - וגם הדברים שלו יתפרסמו בגיליון המיוחד של כלכליסט ביום שלישי ש"האמונה הגוברת שלפיה המערכת הכלכלית העולמית הצליחה לחמוק מהתרסקות ואנחנו נמצאים בעיצומה של חזרה איטית לעסקים כרגיל, משקפת תפיסה שגויה של המצב. אי אפשר להרכיב מחדש את המפטי דמפטי".
ג'ורג' סורוס גם מציע פתח לתקווה. המפתח, לפי דבריו, נעוץ בהקמת רגולציה עולמית לשווקים ולתנועות ההון, רגולציה שתהיה חזקה יותר מהרגולציה של המדינות השונות. כי כרגע כל ממשלה עסוקה בכלכלה שלה. מדינות רבות הגדילו את ההגנות על הכלכלות שלהן, וההגנות האלה עלולות להרוס את השווקים העולמיים.
התאוששות אטית וסכנות גדולות
האם סורוס, ופסימיסטים אחרים כמו פרופסור נוריאל רוביני, צודקים בנבואות שלהם על התאוששות איטית וסכנות גדולות לכלכלה הגלובלית. צריך להסתכל על המספרים היסודיים כדי להבין מה צפוי לנו, וקודם כל ולפני הכל על המספרים האמריקאים.וולסטריט מתאוששת יפה לכאורה אבל הכלכלה הריאלית בארצות הברית עדיין בצרות. הגירעון האמריקאי ב-2009 עומד על 1.5 טריליון דולר. שיעור האבטלה: לפחות 10%, לפי האומדן הרשמי ועד 17% לפי אומדנים אחרים (U6 של משרד העבודה). עשרות מיליוני אמריקאים הם מובטלים או תלויים במובטלים למחייתם ורווחתם. כשהאבטלה מכה במשק האמריקאי - הצריכה האמריקאית לא ממריאה, וכידוע, הצרכנים האמריקאים הם - עד להודעה חדשה - המנוע העיקרי של הכלכלה הגלובלית.
יש מי שתולה תקוות במשקים המתפתחים אבל ההודים והסינים עדיין לא למדו לצרוך כמו האמריקאים. לכן, כשהודו וסין מטפסות לאט ובזהירות, די ברור שההתאוששות הריאלית לא תהיה מהירה, בוודאי לא כמו העלייה המפתיעה של הבורסות. זו חייבת להיות נקודת המוצא לכל הסתכלות על הכלכלה הישראלית..
התחזית ל-2010 - לא נורא
בקונטקסט הזה אנחנו מגיעים לכלכלה הישראלית. גם אצלנו 2009 לא הייתה גרועה כל כך, כפי שחששנו. הצמיחה השנה לא שלילית כפי שצפו רבים בתחילת השנה. לפי ההערכות האחרונות 2009 תסתיים עם צמיחה חיובית מזערית, אולי 0.8%. הגרעון התקציבי - כ-40 מיליארד שקל, בערך 5.5 אחוז מהתוצר, נמוך מהתחזיות ל-6% , ומאד נמוך בהשוואה לגירעון ברוב המדינות המפותחות - 12% בארצות הברית. 7.7% ביפן, 6.5% בגוש היורו. קרן המטבע הבינלאומית חילקה לנו מחמאות שוב בשבוע שעבר. לפי קרן המטבע ישראל היא "חוף מבטחים". וכמובן הבורסה הישראלית חוגגת עלית מטורפות מתחילת השנה. מדדי המניות ואג"ח החברות עלו עשרות אחוזים השנה, מי היה מאמין - מה שתרם כמובן למצב הרוח החיובי הכללי.התחזית ל-2010 לפי כל המומחים לא נוראה. צמיחה של 3%. לא צמיחה מרשימה, אבל בוודאי יותר טוב מהאפס-פלוס של 2009. אינפלציה נסבלת עד 3% . סטנלי פישר מן הסתם ימשיך להעלות את הרבית, אבל לא יותר מדי. נניח, לרמה של 2-2.5% . השקל, לפי רוב המומחים, יתנדנד אבל לא יגיע לקצוות. והאבטלה, אם ירצה השם, ועופר עיני יעזור, לא תמריא מעבר ל-8% - כ-250,000 בני אדם. אם כי כידוע יש גם תחזיות קשות לעליית האבטלה עד 9% - 10%.
אם אלה הפרמטרים ל-2010, האם אפשר לשחרר אנחת רווחה, בנוסח עברנו את פרעה של 2009, נעבור גם את 2010 . או במלים אחרות - למה אנחנו, למה אתם לא רגועים?
לא רגועים כי יודעים את האמת
נדמה לי שהתשובה קשורה לדברים שאמרתי בפתיחה. אנחנו לא רגועים כי עם כל הכבוד להצהרות החגיגיות של קברניטי המשק על יציבותה של הכלכלה הישראלית - אנחנו יודעים את האמת. יש עליות יפות באחד העם, אבל מאות מפעלים ועסקים קטנים ובינוניים תקועים עם חובות מעיקים, תקועים עם מלאי שאף אחד לא רוצה לקנות, בוודאי לא הצרכנים המוכים באירופה ובארצות הברית.הכלכלה הישראלית לא התרסקה, אבל גם צמיחה אמיתית, נניח 6% לא נראית באופק. היו הרבה דיבורים על תשתיות, אבל אף פרוייקט לאומי גדול בנוסח קיינס הישן והטוב, לא יצא לדרך. בשביל זה לא צריך את שטיגליץ. נסתפק בשטייניץ.
זו לא במה פוליטית. אבל מותר לדבר על מספרים. על עלות-תועלת. על הגיון בריא. הממשלה עסוקה, ממש אובססיבית, בכל מיני עניינים נכבדים המתרחשים בשטחים שבהם חיים אחוזים ספורים של הישראלים: כן צווי הקפאה, לא צווי הקפאה, באיזה מאחז או התנחלות על הר קרח, כן לזרוק, לא לזרוק מצה"ל איזו ישיבת הסדר של פחות ממאה אנשים, ושוכחת את האחריות שלה לדאוג לרוב המכריע, יותר מ-95% של אזרחי ישראל, החיים בגבולות הקו הירוק. ממטולה עד אילת.
התעסקות אובססיבית בטייקונים
כמה מלים על התקשורת בכלל והתקשורת הכלכלית בפרט בהקשר זה. התקשורת הכללית חוטאת באותו חטא של הממשלה - התעסקות אובססיבית בעניינם של 5 אחוז על חשבון הנושאים הבוערים של 95% מאזרחי ישראל. בתוך כך התקשורת הכלכלית עוסקת באובססיביות בכמה טייקונים על חשבון העיסוק בנושאים המעניינים את רוב הציבור. כמה פעמים אפשר לקדוח בלב לבייב?
הוועידה הזו, השלישית במספר מאז הקמנו את "כלכליסט", לפני פחות משנתיים, היא חלק מהניסיון הצנוע שלנו לשנות את המאזן. אני רוצה לחזור כאן על המחוייבות שלנו, כפי שניסחתי אותה מהיום הראשון ובוודאי גם בוועידות הקודמות. החזון של "כלכליסט" הוא לחבר את ישראל לכלכלה.
הכלכלה הישראלית היא לא רק התאגידים הגדולים וחברות הענק, ולא רק הטייקונים הזוהרים והאקזיטים המדהימים, כל אלה שכיכבו בשמי העתונות הכלכלית הנישתית הצרה, שהייתה בישראל שנים עד להופעתו של "כלכליסט".
