המדינה מאריכה תורים לניתוחים ושולחת חולים לרפואה הפרטית

שמונה חודשי המתנה לניתוחי כתף בתל השומר; 13 חודשי המתנה לניתוחי אף־אוזן־גרון בנהריה; שבעה חודשי המתנה לניתוחי סינוסים ואוזניים; יותר משנת המתנה לניתוח ליישור מחיצת האף באיכילוב וחצי שנת המתנה לניתוח בבלוטת הרוק; שלושה חודשי המתנה לניתוח להסרת גידולי כליה ממאירים ושמונה חודשי המתנה לניתוח לשחזור רצועת הברכיים. זו היתה המציאות שפגש כל מי שביקש לבצע ניתוחים באמצעות מערכת הבריאות הציבורית, לפחות על פי דו"ח מבקר המדינה ל־2009.

זה אינו מקרה, אלא מעשה מכוון. זהו לב לבה של השיטה, שיטה דומה לזו שבג"ץ מתח עליה ביקורת באחרונה באומרו כי המדינה מייבשת את מערכת הבריאות הציבורית. כשזמני ההמתנה במערכת הציבורית כל כך ארוכים, אין פלא שמבקר המדינה קובע כי "רבים מן הממתינים - ובעיקר בעלי אמצעים כספיים או אלה שברשותם ביטוח בריאות פרטי או משלים של קופת החולים - פונים לחלופות כגון הרפואה הפרטית. חולים נטולי אמצעים כספיים או ביטוחים ממתינים לניתוח בבית החולים חודשים ארוכים, ובכך אף נוצרת פגיעה בשוויון על פי החוק".

ולא רק החולים בוחרים ללכת למערכת הפרטית, אלא, כפי שמציין המבקר, גם הרופאים עצמם. על פי המבקר, יותר ויותר רופאים מומחים בכירים מתומרצים לערוך ניתוחים פשוטים יחסית בבתי החולים הפרטיים, כי הם מקבלים על כך תשלום נאה.

כתוצאה מכך הרופאים המתמחים זוכים לעשות פחות ופחות ניתוחים כאלה, ואינם משפרים את כישוריהם. במקביל, הרופאים המומחים הבכירים פחות זמינים לבצע ניתוחים מסובכים, היכן שהכישורים שלהם נדרשים.

חדר ניתוח. גם הרופאים בוחרים במערכת הפרטית צילום: shutterstock

משך ההמתנה לניתוח התקצר פלאים

עכשיו רק נותר להבין מדוע זה קורה. מדוע משך ההמתנה לניתוחים מתארך כל כך במקרים מסוימים? כפי שקובע המבקר, פעמים רבות הסיבה לכך היא כלכלית לחלוטין, ואת האצבע המאשימה יש להפנות למשרדי הבריאות והאוצר.

מי שקובע מה גובה התשלום, כלומר התעריף הפרטני, עבור פעולות רפואיות שונות - בדיקות וניתוחים - הוא משרד הבריאות. אלא שנכון לפרסום דו"ח המבקר, המשרד לא קבע תעריפים פרטניים כאלה לכל הבדיקות. חכו, קובע המבקר, לבתי החולים אין תמריץ לבצע ניתוחים ובדיקות כאלה בשעות אחר הצהריים - שמשמשות את בתי החולים לעריכת ניתוחים מתוכננים - אלא לבצע בעיקר ניתוחים רווחיים, שמהווים יותר מ־20% מהכנסות בתי החולים.

עובדה, לאחר שמשרד הבריאות כן קבע תעריפים לכמה ניתוחים ספציפיים, משך ההמתנה אליהם התקצר פלאים. כך למשל, משך זמן ההמתנה לניתוח בבלוטת התריס התקצר מחצי שנה לשלושה חודשים, ומשך ההמתנה לניתוח סינוסים התקצר מחצי שנה לחודשיים בלבד. בניתוח לתיקון שבר צוואר הירך, שבעבר החולים נאלצו לחכות לו עד עשרה ימים, משרד הבריאות קבע תעריף גבוה שבתי החולים זכאים לו רק אם הניתוח מתבצע תוך 48 שעות. והנה, הפלא ופלא, מאז החולים לא נאלצים להמתין לניתוח זה.

קביעת תעריף רווחי עבור בית החולים תביא להגדלת מספר הניתוחים המבוצעים והממשלה היא זו שתצטרך לשלם על כך, ולכן ההוצאה הממשלתית לבריאות תגדל. וזה כבר עסק שעולה כסף, ומשרד האוצר לא שש לחלק אותו. למרות זאת, כפי שמסביר מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' רוני גמזו בשיחה עם "כלכליסט", מאז פרסום דו"ח המבקר משרד הבריאות יצר רשימת תעריפים ל־200 אופרציות רפואיות. הכנת הרשימה הסתיימה לפני חודש, בדיוק שלוש שנים לאחר פרסום דו"ח המבקר בעניין, וכעת היא מחכה לאישור של ועדת המחירים המשותפת למשרד הבריאות ולמשרד האוצר.

במילים אחרות, היא מחכה לרצון הטוב של האוצר לאשר את התעריפים, בידיעה שהעניין הזה יעלה לא מעט לתקציב המדינה. מעניין איך העסק הזה יתקדם.

מחסור חמור ברופאים מרדימים ובאחיות

מלבד אי־קביעת התעריפים לחלק מן הניתוחים, למשך ההמתנה הארוך יש סיבות נוספות, כפי שמציין המבקר. ראשית, ישנו מחסור חמור ברופאים מרדימים ובאחיות שנדרשים בכל סוגי הניתוחים. שנית, שכרם של הרופאים בבתי החולים הציבוריים מוגבל, ולכן אין להם תמריץ לבצע יותר ניתוחים בשביל לקצר תורים, אלא שיש להם תמריץ מובנה לבצע ניתוחים במערכת הפרטית.

אולי משום כך במשרד הבריאות הנחו באחרונה את כל בתי החולים בישראל - הציבוריים והפרטיים כאחד - לנהל רישום על אודות הניתוחים שהם עורכים אחר הצהריים, ולדווח על כך למשרד הבריאות החל ב־1 ביולי.

בתי החולים יחויבו לדווח למשרד הבריאות מהו משך ההמתנה לפעולות רפואיות כמו ניתוח קטרקט, כריתת שקדים, ניתוח כפתורים, ניתוח לתיקון בקע וניתוחים נוספים. לדברי גמזו, חלק מבתי החולים לא ששים לשתף פעולה עם ההנחיה, אולם לדבריו היא תצא לפועל במלואה.

סיבה כלכלית נוספת שגורמת לתורים הארוכים לניתוחים נעוצה בכך שמשרדי האוצר והבריאות קובעים לבתי החולים מהי תקרת ההכנסות המותרת להם שאי אפשר לחצות אותה. גם כאן השיקול של הממשלה הוא לחסוך בכסף ולא להגדיל יתר על המידה את היקף ההוצאה הממשלתית על בריאות. את התוצאה המיידית מרגישים החולים. המבוססים שבהם, שמסוגלים להוציא באופן חד־פעמי כמה אלפי שקלים, יקצרו את התור באופן פרטי והכסף יזרום למערכת הפרטית. אלה שאינם מסוגלים לעמוד בהוצאה ייאלצו להמתין זמן רב, העיקר שאוצר המדינה יהיה מרוצה.