צריך לקצץ במחירים, לא ברמת החיים

הדירה שלי ושל אשתי קטנה מדי. כ־60 מ"ר שצריכים לאכלס תינוק על ציודו ואותנו על שולחנות העבודה שלנו. הצפיפות כה גדולה עד שאמש הוצאנו את השולחן מהסלון כדי לפנות מקום. אבל בכל פעם שאנחנו מתלוננים, אני מזכיר לעצמי שבאותה דירה קטנה גדל בעל הבית שלי עם אחיו, ובה הוא גידל את שני בניו.

ספרטנות שכזו כמעט בלתי נתפסת היום. לכן ביקורות הגולשים על התנהלות המשפחות שמופיעות בסרט "נשואים + מינוס" אינן רלבנטיות. תמיד אפשר לקצץ עוד, זה נכון. אבל השאלה אינה אם הקיצוץ אפשרי, אלא אם הוא סביר. מוטב כי המבקרים ידרשו פתרון שיקצץ במחירים ולא ברמת החיים.

אילוסטרציה צילום: shutterstock

בפתרון כזה אנחנו פוגשים בכל כמה ימים בדרך לקניות בשוק לוד. שם אפשר לראות את כוחה של הקבוצה, במקרה הזה הצעירים של הציונות הדתית, שהצליחו להקים שם שכונה כמעט חדשה עם מאות יחידות דיור, ויצרו קהילה שמספקת שירותים ברמה גבוהה בהרבה מזו של העיר שמסביבם. הם הצליחו כי הם הגיעו יחד כקבוצה אחת גדולה.

בהינתן שמחירי הדיור הם המשקולת הכבדה ביותר על מעמד הביניים, הם גם כישלונו הגדול. לזוג החילוני כמעט בלתי נתפס לנסות לחפש קבוצה גדולה שאיתה ניתן להקים שכונה יחד. החילוני חושב כאינדיבידואל ומשלם בהתאם.