"כשאחזור לסין אפתח מסעדה"

במחוז ג'ילין (קירין), שממנו מגיע יאן וואן (41), קשה להתפרנס מבנייה. החורף במחוז שבצפון־מזרח סין, הגובל ברוסיה ובקוריאה הצפונית, נחשב לקשה במיוחד, ובשיאו צונחות הטמפרטורות עד 20 מעלות מתחת לאפס. עבור פועלי הבניין זוהי מציאות עגומה במיוחד: מדי שנה, במשך ארבעה עד חמישה חודשים, מושבתים כל אתרי הבנייה, והם נאלצים לחפש פרנסה במקומות אחרים.

מתישהו, ליאן זה הספיק. לפני כחמש שנים וחצי יצא לראשונה מסין, בתחילה לעבודה כפועל בניין בקוריאה הדרומית, ולאחר כשנתיים הגיע לישראל. מאז, כבר שלוש שנים שהוא כאן, עובד כטפסן ומרוצה בסך הכל. אל הישראלים אין לו טענות; הם נחמדים ובדרך כלל רוצים לעזור, הוא אומר.

את עבודת הטפסנות למד בסין לפני יותר מעשר שנים, בבית ספר מיוחד שמלמד את כל מקצועות הבנייה. הטפסנות היא עבודה פיזית קשה: תפקיד הטפסן הוא להעמיד תבניות שאליהן יוצקים את הבטון. בארץ הוא עובד בעיקר בטפסנות מתועשת - שיטה מתקדמת שהתפתחה מטפסנות העץ המסורתית. בטפסנות המתועשת, במקום להרכיב תבניות עץ מניחים תבניות פלדה ענקיות באמצעות מנופים, ואליהן יוצקים את הבטון עד שהוא מתקשה. תפקידם של יאן וחבריו הטפסנים הוא להדק את תבניות הפלדה זו לזו, עבודה שנחשבת לקשה פחות מטפסנות עץ - אך בכל זאת מדובר בעבודת שטח, ללא קורת גג, בשמש ובגשם.

"אני מרוויח כ־7,000 שקל בחודש ומתקיים מ-2,000-1,500 שקל. את כל היתר אני שולח לסין. שם הרווחתי הרבה פחות, כ־60 שקל ליום עבודה" צילום: שוגר דיוויד

"זה לא מפריע לי, התרגלתי, ואני גם לא סובל מכאבי גב כמו חלק מחבריי", הוא אומר. מלבד הטפסנות, הוא מספר, הספיק להתמחות עם השנים בעבודות נוספות, כמו ריצוף, שפכטל וצבע, מה שמקנה לו יתרון על פועלים אחרים.

בארץ הספיק לעבוד אצל קבלן פרטי ברמת גן, וכעת הוא מועסק על ידי דניה סיבוס בהקמת מגדל קונקורד שבבני ברק, על גבול רמת גן. כל פרויקט כזה יכול להימשך שנתיים עד שלוש שנים. יום עבודה טיפוסי אצל יאן מתחיל בהשכמה ב־5:00. ארוחת בוקר הוא אוכל בדירתו שברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק, שבה הוא מתגורר עם חמישה פועלים סינים נוספים, מתוכם שלושה שעובדים עמו באתר. ב־6:30 הוא כבר עובד בבניין, לאחר שנסע אליו באופניים.

מלבד חצי שעה להפסקת צהריים, העבודה נמשכת ברצף עד 17:00-18:00, לפי הצורך ועומס העבודה באתר. את יום העבודה חותם יאן בדירה, בארוחות ערב משותפות עם חבריו וצפייה בסרטי די.וי.די סיניים שקיבלו במשלוחים מהבית. הוא לא מרבה לצאת מהדירה, מלבד לקניות, ובמשך שלוש השנים שהוא כאן הספיק לטייל בארץ רק פעמים בודדות, במסגרת טיולים שארגנו תאגיד כוח האדם שהביא אותו לכאן וההסתדרות - לים המלח, למצדה ולאילת. את שבוע העבודה הוא מסיים ביום שישי, שהוא יום עבודה קצר יותר: עובדים רק עד 13:30-14:00.

השיחה עם יאן מתקיימת כשברקע מאבקה של התאחדות הקבלנים, לביטול החלטת הממשלה לצמצם את מספר העובדים הזרים בבנייה. כיום יש כ־6,200 זרים שמבצעים את עבודות השלד המקצועיות בענף, מהן מדירים הישראלים רגליהם. הקבלנים טוענים כי חסרים להם כ־10,000 עובדים בתחומים אלו, ובמסגרת המאבק אף הצהירו כי יעלו את מחירי הדירות אם לא תשונה החלטת הממשלה.

אשרת העבודה של יאן היא לתקופה של כחמש שנים (63 חודשים), ונותרו לו כשנתיים עד שיחזור לסין - שם נשארו אשתו, שפתחה לאחרונה חנות בגדים, ובנו בן ה־21, סטודנט למחשבים. הוא מעדיף לוותר על ביקורים בסין, לחסוך עוד קצת כסף ולהגיע הביתה רק בסוף התקופה. "אני לא מתגעגע", הוא אומר, "אני אוהב את ישראל". וחברו פאי, שנוכח בחדר, מוסיף וצוחק: "אם לא היו לו אשה וילד הוא כנראה היה נשאר בישראל".

כמה אתה מרוויח וכמה מתוך זה אתה שולח לסין?

"אני מרוויח כ־7,000 שקל בחודש ומתקיים מ־1,500-2,000 שקל. את כל היתר אני שולח לסין. שם הרווחתי הרבה פחות, כ־60 שקל ליום עבודה". בכסף שחסך עד כה בנה בית, "וילה על הקרקע", לדבריו.

ומה התוכניות שלך?

"כשאחזור לסין אפתח מסעדה", הוא אומר. "הוא באמת מבשל מצוין", מעיד פאי.