הכל פוליטי - גם הסיכוי של הילדים שלנו לקנות דירה
אולי הם ימצאו דירה בהזדמנות בגבעת האולפנה. לא קרוב להורים ולא במרחק סביר משוק העבודה. דבריו של מו"ל "כלכליסט" בוועידת התשתיות והנדל"ן
פגשתי בימים האחרונים את שר האוצר והוא מודאג. אלה חדשות טובות, כי כששר האוצר נראה בדרך כלל מרוצה, מרוצה מדי, אני הייתי מודאג. הרגשתי שיש פער גדול בין שביעות הרצון העצמית של שר האוצר, ושביעות הרצון העצמית של הממשלה בכלל, לבין הדאגה והתסכול והזעם שפגשתי כמעט בכל מקום מחוץ ללשכות הממוזגות של השרים.
שר האוצר המודאג מדבר על האיומים הנשקפים למשק הישראלי, ועל הצורך לפעול לנטרול האיומים. הוא מדבר על גזירות חדשות, קיצוצים בתקציב, העלאת מסים וכיוצא באלה. עדיין מוקדם לנסח עמדה על הצעדים שהאוצר והממשלה ינקטו, אבל בדאגה של השר ושל עמיתיו טמון סיכוי כלשהו שהפער בין המציאות המיוזעת של אזרחי ישראל לבין הלשכות של שרי ישראל יצטמצם. אולי.
בוועידה הקודמת, לפני שפרצה המחאה התוססת של הקיץ, דיברתי כאן על האנשים שעובדים לפרנסתם ומשלמים מסים, חיים בשכונות נוחות, נוסעים במכוניות, טסים לחופשות. האנשים האלה נקלעו למצוקה: הם היו מסוגלים פעם לעזור לילדים שלהם לקנות דירה ראשונה במרחק סביר מהבית שבו הם גדלו וסמוך למקומות העבודה. אבל, ההשתוללות של מחירי הדיור באזורים הנחשקים שחקה את הסיכוי להגשים את החלום.
הפוליטיקאים הפופוליסטים ששלחו את הזוגות הצעירים מהמרכז לפריפריה וקראו להם "מפונקים" הופתעו מהמחאה של הקיץ האחרון. אבל כל מי שיש לו ילדים בגיל עשרים ומשהו, והוא לא באלפיון, הבין ומבין על מה אני מדבר. כל אחד יכול לחשב - בעזרת מחשבון פשוט - כמה שנים של משכנתה דרושות לזוג הצעיר בשביל דירה במרכז. ואני מקווה שלא תעשו את הטעות הקלסית ותחשבו כמה שנים של שכר ברוטו דרושות לרכישת דירה. דירה כידוע קונים מההכנסה הפנויה אחרי מזון וחינוך וכל השאר. מחירי הדירות מסרבים לרדת ומחירי השכירות עלו בשנה האחרונה כאילו לא הייתה מחאה.
הזעם והתסכול העמיקו
אני לא מבין גדול בנדל"ן, אבל יש לי ניסיון באבהות. אני רוצה לדווח מהשטח שהזעם והתסכול של האנשים הצעירים שאני מדבר איתם לא נעלמו ואפילו העמיקו. והזעם והתסכול של ההורים שלהם לא נעלמו ואפילו העמיקו. אנחנו מבינים עכשיו שהילדים שלנו לא יכולים לחיות בתנאים הנינוחים שהשגנו לעצמנו. נרדמנו בשמירה על האינטרסים של הדור הבא.
אפרופו הדור הבא, כמה מלים על גבעת האולפנה. אנחנו עוסקים באנקדוטה הזו של גבעת האולפנה באיזו אובססיביות תמוהה. כן יזיזו, לא יזיזו, אולי ינסרו, אולי יעקפו. מדינה שלמה רוקדת ריקוד מוזר סביב כמה בתים. שמונה מליון בני אדם השתעבדו לסדר יום ציבורי מוטה, מעוות, מרוכז בענייניהם של כמה עשרות אנשים. או אם תרצו להפוך את האולפנה למשל - הנה הנמשל: הבעיות האמיתיות, הכואבות, המציקות של רוב הישראלים, מטואטאות, מודחקות, לטובת כמה אחוזים בודדים שהתנחלו בשטחים.
וכך, התרגלנו גם לעיוות הכרוני בהקצאת מקורות ותקציבים להשקעות בשטחים על חשבון הרוב. הכסף שהולך לשכונת האולפנה והכסף שהולך למגרון, והכסף שהולך לכבישים ותשתיות שם ושם, לא הולך לכאן וכאן: לא לתל אביב ולא לחיפה ולא לאשקלון ולא לטבריה. זה כל הסיפור.
האם הילדים שלנו יצליחו לקנות דירה סבירה? אולי בשכונת האולפנה החדשה תובב"א יהיו הזדמנויות נדל"ן נפלאות. לא במרחק סביר מהבית של ההורים. ולא בקרבת מקומות העבודה. ואם זה נשמע לכם פוליטי, התשובה שלי היא - הכל פוליטי. גם הסיכוי של הילדים שלנו לקנות דירה.
