עיצוב: השקט שנשאר

"אנחנו ניצבים בעיצומה של מהפכה שהחלה לפני כשנתיים, ותיזכר לדורות כ'תקופה הסקנדינבית'", כתבה רות בונדי ב"דבר" בינואר 1965, תחת הכותרת "הקדחת הסקנדינבית". "אמנם גילינו את סקנדינביה באיחור רב לעומת המערב, אבל גילינו. החיקוי לעתים מוצלח, לעתים פחות, אך היסוד אחד הוא: עץ טבעי, לרוב טיק, ספות קלות בריפוד גומאויר, כורסאות עם כרים חפשיים וכיסוי שניתן להסירו ולנקותו, בדי־ריפוד בצבעים שקטים, קווים חלקים, עיבוד משופר".

בשנות השישים של המאה הקודמת, הרבה לפני שהיושבים בציון התמכרו לאיקאה, שטף את הארץ גל עיצוב סקנדינבי. מכלי בית ועד ריהוט — התוצרת הסקנדינבית היתה שם נרדף לאיכות נחשקת, כזו שבני המעמד הבינוני המתפתח התגאו לרכוש. הסגנון הסקנדינבי התאפיין בקווים נקיים, פשטות ופונקציונליות. חומרים הלקוחים מן הטבע, ודגש על עמידות, איכות ונוחות: רהיטים שישרתו את המשתמשים ויהפכו את חייהם לנוחים יותר. בין מייצגיו הבולטים של הסגנון הזה אפשר למנות את ארנֵה יקובסן הדני, עם כיסא הנמלה וכיסא הביצה האיקוניים שלו, ואת אלוור אלטו הפיני, עם שרפרף 60 המוכר ועם אגרטל אלטו עתיר הקפלים והחמוקיים הגליים.

רהיטי הזורע שמוצגים במוזיאון ישראל

השפעתו של הטרנד הסקנדינבי על הסגנון הישראלי ועל תעשיית הריהוט הצעירה שהתפתחה כאן בולטת בתערוכה "1965 היום", המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל לרגל יובל להקמתו. לצד אמנות מקומית ובינלאומית מאותה שנה, התערוכה כוללת עשרות חפצים ופריטים שהיו חלק מחיי היומיום ב־1965. אפשר לראות שם ריהוט סקנדינבי מקורי לצד פריטי ריהוט של יצרנים ישראליים שהושפעו מהסגנון הסקנדינבי, ובראשם רהיטי הזורע - אז נגריית קיבוץ הזורע, וברבות הימים מפעל משגשג. הקדחת הסקנדינבית חדרה לחיי היומיום בבתים ישראליים רבים, מספרת שוע בן־ארי, מאוצרות התערוכה, "אבל לפחות בהתחלה, אלו היו רהיטים שיועדו לקהל עירוני של בעלי יכולת", היא מוסיפה. "חברי קיבוץ לא השתמשו בריהוט הזה בתחילה; הוא נראה להם מפואר מדי בשביל קיבוצניקים".

המהפכה השקטה

אפשר להניח שהצניעות והפונקציונליות של הריהוט הסקנדינבי התאימו מאוד למדינה הצעירה ולאתוס הצנוע שעוד משל בה, אבל חלוצי תעשיית העיצוב המקומית מספקים הסבר טריוויאלי יותר. "זה היה עניין של אופנה: הריהוט הסקנדינבי שלט בעולם, לשם כולם נשאו את העיניים, כולם חיקו אותם", מסביר גבי מענית, חבר קיבוץ הזורע שעבד אז במפעל.

"זה היה שיא העיצוב העכשווי, זה היה מהפכני - האיכות, החידוש, שיטות הייצור", מסכימה תמרה טולמן, שעם בעלה ג'ף עמדה בראש דניש, מראשוני היבואנים של ריהוט סקנדינבי לארץ, ומאוחר יותר שניהם הקימו את רשת החנויות טולמנ'ס.

הטולמנים, שעלו אז לארץ (הוא מדרום אפריקה, היא מארגנטינה), זיהו את הביקוש המקומי לריהוט מעוצב שפרח על רקע תעשייה מקומית לא מפותחת. הם נעזרו בהקלות שהעניק להם מעמדם כעולים חדשים, ייבאו לארץ פריטים של גדולי המעצבים הסקנדינבים בזמן אמת, והציעו אותם למכירה בחנות המשגשגת שלהם ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

"כיסא הנמלה של יקובסן, שמוצג בתערוכה, היה חדשני", נזכרת תמרה טולמן. "זה היה אחד הפריטים הראשונים שנעשו מעץ מצופה, והבאנו כאלה בכמויות גדולות - לבתים, משרדים, מוזיאונים וספריות. אני עדיין זוכרת את המספר שלו, 3107, ואת היצרן - פריץ הנסן". היום מחירו של כיסא מקורי כזה יכול להגיע ליותר מ־1,500 שקל.

ברהיטי הזורע, בינתיים, נסעו לתערוכות ריהוט בסקנדינביה, השתלמו במפעלים מקומיים, ורכשו ידע וחומרי גלם. "באותה תקופה החשיפה ליבוא היתה מצומצמת מאוד והתחרות היתה די דלה, וזה עמד לזכותנו", מספר מענית. קהל הלקוחות שהרשה לעצמו ליהנות מהייצור המקומי ברוח הסקנדינבית לא כלל את חברי הקיבוץ; מענית מתאר את הקונים כבעלי מקצועות חופשיים שהכירו מגמות בינלאומיות, "אנשים שחיפשו יופי, ולא רק תכלית".

"בתוך שנים לא רבות הזיהוי הסקנדינבי הפך לתו תקן של אמינות ואיכות", מסבירה בן־ארי. השגשוג של היבוא הסקנדינבי, וגם של הריהוט המקומי בהשראתו, שינו את פני התעשייה המקומית. "הרצון היה אמנם לעודד אנשים לקנות תוצרת הארץ, ולכן בדרך כלל הגבילו את היבוא, אבל החליטו לפתוח את השוק באופן מצומצם, כי הבינו שהתחרות מעלה את האיכות. במקרה הסקנדינבי רואים שברגע שיש תחרות, היא הגבירה את העבודה של התעשייה בארץ כדי לעמוד באיכות, בצורה ובנראות".

אלגנטיות צפונית וחספוס לבנטיני

אף שההשראה הסקנדינבית העניקה זריקת מרץ לתעשייה המקומית, שניסתה לשחזר את האיכויות הגבוהות ואת העמידות, הריהוט המקומי נבדל מזה המיובא. "הרהיטים לא נראים בדיוק אותו הדבר: יש להם חן משלהם, אבל הם הרבה יותר כבדים, הקווים פחות עגולים, והם הרבה פחות מעודנים", מסבירה בן־ארי. "יש משהו בגיאומטריזציה הסקנדינבית שבתרגום שלה יש משהו יותר מסיבי". ההתאמות והשינויים הללו לא נבעו מהאופי הישראלי של הלקוחות, מספר מענית: "יותר משהתאמנו את הרהיטים לקהל, התאמנו אותם לאופן ולכושר הייצור שלנו, לאפשרויות שיכולנו להוציא מהמכונות שלנו. הקהל הלך אחרינו עיוור כמעט, כי זה היה מותג מוכר עם שם טוב ואמינות".

תמרה וג'ף טולמן, טולמנ'ס: "העיצוב הישראלי לא הגיע לרמה של העיצוב הסקנדינבי, נשארנו חלשים בפרטים, אבל הוא הביא את העיקרון של חיים טובים בבית. הצניעות שלו הפוכה ממה שיש היום בארץ" צילום: תומי הרפז

בעבור טולמן, ההשפעה העיקרית של העיצוב הסקנדינבי על הריהוט המקומי ניכרה פחות ברמת הייצור ויותר ברמת הערכים, התרבות והתרומה לחברה. "העיצוב הישראלי לא הגיע לרמה של הריהוט הסקנדינבי; נשארנו חלשים בפרטים ובקפדנות", היא אומרת. "הדבר הגדול שהעיצוב הסקנדינבי הביא היה העיקרון של חיים טובים בבית: לא להראות את מה שיש לנו, אלא להשתמש במה שיש לנו. זה ריהוט ששירת את האנשים ולא האנשים שירתו אותו. יש בו צניעות שהיא ההפך ממה שיש היום בארץ: הוא בסיסי, שימושי וטוב כמו שפעם היו התפוזים שלנו".

בן־ארי, מצדה, ממקמת את ההבדל המשמעותי בין הריהוט הסקנדינבי לזה המקומי בחזון העיצובי: "בארץ זאת היתה תעשייה. כשמעתיקים בלי המהות והרעיונות, כשאין את המניע שיש למעצב, הפריט הופך רק לרהיט. במפעלים כמו הזורע התייחסו לפריטים בהשראה הסקנדינבית כאל ריהוט - טוב, איכותי, פונקציונלי, אבל ללא הדרת קודש. כשהגענו לשם עכשיו, לרגל התערוכה, לא הבינו מה עושים ממנו עניין. בדניש, לעומת זאת, תפסו את הריהוט הסקנדינבי המקורי כדרך חיים, כמו שאנחנו מתייחסים היום לעיצוב".

בשנות השבעים והשמונים ההשפעה הסקנדיבית פחתה לאִטה ופינתה את מקומה לטרנדים אחרים. פתיחת השווקים והחשיפה הגדלה למתרחש בעולם הביאו לכניסתן של מגמות חדשות לבית הישראלי: את העץ והקווים הטבעיים החליפו פורמייקה בשלל צבעים, פלסטיק צבעוני, כרום וניקל. התפתחותה של תרבות צריכה ישראלית הרגילה את הצרכן הישראלי לייצור המוני וחומרים זולים, והשימושיות הנקייה של העיצוב הסקנדינבי פינתה את מקומה לחדש, למיוחד, לגדול.

עם זאת, מתעקשת טולמן, הנוכחות של העיצוב הסקנדינבי לא נעלמה אף פעם. בשנים האחרונות הנהייה אחר כל מה שרק אפשר להצמיד לו את התואר "וינטג'" הפכה את הריהוט משנות השישים לסחורה לוהטת שמחירה מגיע לאלפי שקלים לפריט. גם רפליקות עכשוויות לא חסרות, ומחיריהן אמנם נמוכים יותר, אבל עדיין מכובדים.

שימושי, פשוט, נקי, יקר

וישנם גם אלו שהשכילו לשמור על הריהוט המקורי מאותן שנים. אלה, אומר גבי מענית, מבקרים עדיין מדי פעם בקיבוץ, אף שמפעל הזורע כבר מזמן לא שייך לו והסחורה לא מזכירה במאום את ימי הזוהר. מענית מספר על לקוחות ותיקים שעדיין באים לתקן מדי פעם רהיטים מקוריים של המפעל שמחזיקים מעמד חמישה עשורים ויותר. אליהם מצטרפים גם אספנים וחובבי וינטג' שתרים אחר פריטים שהכפילו את מחירם המקורי. "בקיבוץ יש מלחמות על רהיטים שנותרו מהתקופה, ובכל פעם שאני רואה את הרהיטים שלנו, בשוק הפשפשים למשל, אני צוחק. אבל אלה רהיטים עמידים, שלא צריך לטפל בהם ואי אפשר להרוס אותם".

גבי מענית, קיבוץ הזורע: "בקיבוץ יש מלחמות על רהיטים שנותרו מהתקופה, ובכל פעם שאני רואה את הרהיטים שלנו, בשוק הפשפשים למשל, אני צוחק. אבל אלה רהיטים עמידים, שלא צריך לטפל בהם ואי אפשר להרוס אותם" צילום: תומי הרפז

גם טולמן מספרת שלקוחות של דניש עדיין עוצרים אותה ברחוב ומספרים לה על הרהיטים שנקנו אז ועדיין מחזיקים מעמד. היא עדיין שומרת בביתה על פריטים איקוניים מקוריים של מעצבים סקנדינבים משנות השישים, ואלו נותרו איכותיים כתמיד. את חלקם היא שלחה למכירה בארצות הברית "והם זכו שם למחירים פנטסטיים", היא אומרת.

האוצרת בן־ארי מצטערת שהניסיון לאזן בין יבוא תחרותי לתעשייה מקומית איכותית לא נשמר. "הצטערנו כשגילינו בזמן ההכנות לתערוכה שתעשיית הריהוט שהיתה פה כבר לא קיימת, לא ברמה הזאת", היא אומרת. "בעבר עודדו אנשים לקנות תוצרת הארץ, ואפילו ייצאו רהיטים לחו"ל. אבל לא הצליחו לשמור על זה".