אורבניסט
"עשיתי את זה בתל אביב": האמנם? חמשת הכשלונות הבולטים של חולדאי
לפני עזיבה אפשרית של רון חולדאי את ראשות עיריית תל אביב אחרי 22 שנה, ולאחר נאומו השבוע על הקמת מפלגת ״הישראלים״, שהפך לנאום ניצחון על ניהולה המוצלח של העיר תחת כהונתו, חזרנו לבדוק האם הוא אכן עוזב עיר ״שכולם חיים בה ביחד ושותפים בקואליציה רחבה ומתפקדת״
ישנם לא מעט תושבות ותושבים בתל אביב שיעדיפו לחלוק על הקביעה של רון חולדאי בנאומו השבוע בו הכריז על הקמת מפלגת "הישראלים" כי תקופת כהונתו כראש עיריית תל אביב הייתה כולה הצלחות רצופות, ובוודאי על זו שטוענת כי להצלחות הללו כולם שותפים. ברור הוא שהנאום הזה היה רק ההתחלה, שופרות הקמפיינים כבר מצחצחות סלוגנים ונרטיבים של קריירה ניהולית רצופת הישגים וניצחונות של האיש שהפך, לדבריו, ״עיר מוזנחת לעיר שמתויגת כאחת הערים הטובות בעולם״. אין ספק שאכן העיר עברה בשנים האחרונות תהפוכות פיתוח רחבות ושהרבה מהשגשוג של העיר אכן יכול חולדאי לזקוף לזכותו, אבל שלא כמו בקמפיינים המציאות עצמה מורכבת הרבה יותר. הנה חמישה כישלונות, תוצר של אוסף החלטות בעייתיות ומדיניות קשוחה ודורסנית של רון חולדאי כראש עיריית תל אביב.
ההודעה של רון חולדאי על התמודדותו בבחירות הקרובות והקמת מפלגת "הישראלים" צילום: קונטקט גם גבעת עמל ״זה לא אנחנו״?
נושא פינוי התושבים, ללא פיצויים, בגבעת עמל כמו גם בתל כביר ובכפר שלם הוא כזה שיש בו את כל החומרים שמהם עשוי כתם שחור, שומני ומסריח על כהונתו של חולדאי. נכון, מדובר בסיפור סבוך שסובל מכל הרעות החולות של בירוקרטיה וסיאוב מחד ושל מדיניות היסטורית של הפקעת נכסי הנפקדים ושיכון עולים בהם מאידך. מלבד החלק של רשות מקרקעי ישראל, של ממשלות ישראל לדורותיהן, של הגופים שלהם נמכרו הקרקעות כמו חברת ״דיור בנק הפועלים״ ולאחריה חברת ״אלעד מגורים״ בבעלות יצחק תשובה - שאכן כולם התנהלו בבוטות וחזיריות בדרך למקסום הרווחים מהקרקע האטרקטיבית, חלקה של ״היזמית״ תל-אביב בגבעת עמל הוא דוגמה לאכזריות ממסדית מהזן שלא הכרנו לפני תל אביב של חולדאי.
ההיסטוריה של גבעת עמל, מההבטחה של בן גוריון לפצות את התושבים שיושבו על ידי עיריית תל אביב ולספק להם דיור חלופי שווה ערך, דרך התעלמות רשות הפיתוח מבקשותיהם לרכוש את הקרקע תוך שהם מאפשרים בקרקעות נכסי נפקדים סמוכות למקורבי מפא״י להקים שכונות, ועד הצהרתו של ראש העיר לשעבר להט כי בכוונה הוא מזניח את השכונה ולא מספק לה תשתיות תברואה, ביוב, מים וחשמל - היא היסטוריה כואבת שמכתימה את החברה הישראלית כולה. אבל בתקופתו של חולדאי העוול הלך כמה צעדים קדימה - מהזנחה מכוונת לדריסה מכוונת.
פינוי תושבי גבעת עמל על ידי היזמים לאחר ההסכם המפוקפק עם העירייה. רבים התגוררו באוהלים צילום: עמית שעל בשנת 2013 חתמה העירייה הסכם עם יצחק תשובה לפיו, כתנאי לקבלת היתרים, עליו לפנות את התושבים מכלל השטחים בשכונה כולל המשטחים של העירייה. ההסכם הזה הוא שאפשר את המראות הקשים של פינוי התושבים באלימות הקשה של שוטרי יס״מ ונערך ביוזמתה ובאחריותה של אותה עירייה בניהולו של חולדאי. בכך הצליחה העירייה להציג את עצמה כמי שאינה קשורה לסכסוך שהוצג כאחד המתנהל בין התושבים לבין יצחק תשובה ואנשיו.
ב-2014 בוצעו ארבעה פינויים ( ינואר, מרץ, ספטמבר ודצמבר) במהלכם פונו כמחצית מתושבי השכונה - כ-80 משפחות גרעיניות. הבתים נהרסו בעוד תושבים מתבצרים בהם ואלו עברו להתגורר באוהלים לחודשים רבים. לבסוף חלק מהתושבים קיבלו פיצוי זעום מהיזם, יצחק תשובה, בתנאי שיחתמו כי אין ולא יהיו להם תביעות עתידיות מהיזם, מהעירייה או מהמדינה.
עד היום, המקרה הזה לא זכה לתהודה התקשורתית הראויה לו, לפחות בהקשר ריבוי הכובעים של העירייה. כרשות היא אמורה להגן על התושבים בתחומה ולייצר מערך של אסדרה בנוגע לפעילות היזמים בשטח ואופייה. אבל עיריית תל אביב במקרה של גבעת עמל פועלת כיזם לכל דבר ועניין, ולא סתם יזם אלא כיזם שהוא גם הגוף המוסמך לתת היתרים וזכויות בשטח. ניגוד עניינים בחסות העירייה תוך הפעלת אלימות ברוטלית ולהציגה בתקשורת כסכסוך שבין התושבים לטייקונים האכזריים. רק שהטייקון במקרה הזה - הוא העיריה עצמה.
תושבי שכונת גבעת עמל חוסמים את איילון בהפגנות נגד הפינוי צילום: יריב כץ
אצל חולדאי המקום הכי נמוך בת"א רק ירד נמוך יותר:
ההזנחה של דרום תל-אביב היא נושא כאוב אבל בעיקר לאלו שגרים שם. ב-22 השנים האחרונות, לצד תנופת הפיתוח המאסיבית שעברה תל אביב של חולדאי, דווקא שכונות הדרום נראה כי נשארו הרחק מאחור. אחד התוצרים המובהקים של ההזנחה הזו הוא המיאוס שהצליחה ליצור העירייה כלפי דרום תל אביב בדעת הקהל הציבורית. אינספור קבוצות תושבים הקימו מחאות זועקות, תביעות מנהליות, בג״צים וכתבות בנושא לא עזרו והנרטיב שהפך רווח הוא זה שבהרבה מידות העירייה תחזקה: דרום תל אביב, על הצפיפות, ההזנחה, זיהום האוויר, הפשיעה, דרי הרחוב, הסחר בסמים, האלימות, הזנות והסחר בנשים - הם גזירת גורל, הדנ"א של השכונה המקוללת הזו.
שולה קשת, חברת מועצת עיריית תל אביב ויו״ר ועד שכונת נווה שאנן אמרה לכלכליסט: ״לאורך 23 שנות כהונתו כראש עירייה, רון חולדאי הזניח באופן שיטתי ועמוק את שכונות דרום ת“א. אנו רואות ורואים את זה במרחב הציבורי המוזנח - מהרחובות והתשתיות, ערימות האשפה וחוסר אקוטי בשטחים ירוקים ועצים יחד עם זיהום האוויר הגבוה הביאו לידי כך שבדרום תל אביב יש שבע מעלות חום יותר ממרכז וצפון תל אביב. משבר האקלים כאן מזמן.״
כל התחלואות של החברה הישראלית מרוכות במספר רחובות מצומצם, חמש דקות מרוטשילד צילום: דרום תל אביב בקריז לשכונת שפירא, שכונת התקווה, יד אליהו ונווה שאנן - אין תקווה אמתית להיחלץ ממצבן, בוודאי לא בעזרת העירייה, שכן מבחינת העמדה הרשמית של העירייה - היא תמיד משקיעה סכומי עתק בשיקום השכונה אבל זה משרד התחבורה שלא מפנה את התחנה המרכזית, משרד העבודה והרווחה שלא מספק פתרונות לדרי רחוב ומכורים, המשטרה והמשרד לביטחון פנים שלא אוכף כנגד העבריינים שהשתלטו על השכונות, משרד הבריאות שמתעקש להותיר את תחנות לחלוקת מתדון בשכונות וכמובן נת״ע שמתעקש להותיר את הפורטל בהר ציון במקום המפוקפק שלו. על כך הוסיפה קשת: ״תחת חסותו של חולדאי ממשיכים ומתווספים מפגעים תחבורתיים בדרום ת"א שחונקים את השכונות: התחנה המרכזית שמהווה מוקד זיהום אוויר חמור, אם לא די בכך הרי שכעת מתוכננת הקמה של מכון לרישוי רכב בתחנה שיוסיף 400 מכוניות פרטיות ומשאיות שיכנסו לשכונה כל יום והדובדבן שבקצפת, ה"פורטל" בנווה שאנן - מבנה כניסה מפלצתי של הרכבת הקלה אל מתחת לפני הקרקע שיבתר את השכונה לשתיים וייצר גטו לתושבות והתושבים שייכלאו בין הפורטל לתחנה המרכזית.״
בזמן שחולדאי ידע לנהל מאבקים משפטיים מול השרה מירי רגב, ידע לרקוח עסקאות מרהיבות מול משרד התחבורה לשיקוע התוואי הירוק ברחוב אבן גבירול, והראה מדיניות תקיפה בנושאים מיוח״צנים כמו חוק המרכולים ופרויקט התחבורה הציבורית בשבת, דווקא בכל הקשור לדרום העיר הוא מפגין חוסר אונים מעורר תמיהה. לטענת קשת חוסר האונים איננו מיקרי: ״מדיניות העיריה בשכונות הדרום הובילה לריכוז כל הקשיים החברתיים של העיר בהם הם אינם מטפלים - סחר בנשים, סחר בסמים, חסרות וחסרי בית, מכורים ומכורות המרוכזים בשכונות ולא מקבלים פתרונות ראויים של שיקום וקורת גג ועוד. חולדאי מוציא לפועל מדיניות של קידום ג'נטרפיקציה בשכונות, מדיניות שדוחקת את האוכלוסיות הוותיקות והמוחלשות המתגוררות בשכונות לטובת אוכלוסיות חדשות ועשירות יותר - דרך הזנחה של הדיור ציבורי, דרך השקעות בפרויקטי נדל"ן יוקרתיים ועוד.״
התחנה המרכזית החדשה - מפלצת בטון וזיהום אוויר בלב שכונת מגורים צילום: עמית שעל למעשה, את השכונות חולדאי מותיר בידיהם חסרות החרמים של יזמי נדל״ן וקבלנים אשר אט-אט מקימים בניינים חדשים ומדירים דה-פקטו את האוכלוסייה המקומית המוחלשת. במקום לעזור לשכונה להשתקם, או לפחות לסבול מעט פחות ממפגעים כמו התחנה המרכזית, ריבוי בתי התמחוי, מרחב עירוני מוזנח, העדר שטחים ירוקים, עומס תשתיות תחבורה וזיהום אוויר, וייעודי קרקע של תעשייה במקום מגורים - שאלו לכל הדעות נמצאים באחריות העירייה, היא מושכת ידיה מכך במופגן.
מפגע עירוני? במקום להעניש את היזם העירייה תיתן לו מתנה והציבור ישלם:
פרקטיקה נוספת שיצרה לא מעט תהודה ומאבקים בתל אביב והיא תולדה של המדיניות האגרסיבית של העירייה תחת ראשותו של חולדאי היא משיכת הידיים של העירייה מהתמודדות עם פינוי מפגעים אורבניים תכנוניים ברחבי העיר. התחנה המרכזית החדשה היא דוגמה מובהקת שעוד עומדת, בינתיים, כעצם בגרונה של העיר ונדמה שאין לפרשה הזו פתרון. אבל התחנה המרכזית היא ממש לא המקרה היחיד. מקרים מוכרים לא פחות שבמשך שנים היוו מפגעים עירוניים הגיעו לבסוף לכדי פתרון באמצעות מהלכים בעיתיים של עיריית תל אביב ותוך מדיניות לא שקופה שמתעדפת במובהק את רווחתם של בעלי ההון והיזמים ולא את רווחת התושבים.
דוגמאות בולטות למקרים כאלו הן עסקת הדולפינריום ועסקת המגדלים בכיכר אתרים. הדולפינריום עמד במשך שנים כמפגע אורבני על חופה של העיר, נטוש ומוזנח, רק מעצם כך יכלה העירייה לטעון כי בעל הקרקע לא עומד בהסכם החכירה ועל כן יכלה להפעיל מולו סנקציות משפטיות בהקשר זה. אלא שבפועל העדיפה העירייה בשיתוף רמ״י לא להעניש אלא דווקא לתת מתנה, ואחת שמנה במיוחד. עסקת חילופי השטחים במסגרה התחייבה חברת ״שער לישראל״ להרוס את המתחם ולקבל קרקע חלופית שבין טיילת הרברט סמואל לרחוב הכובשים בעוד הפרשי השווי שבין הקרקעות מעבירים מאות מיליוני שקלים ליזם ללא צידוק של ממש. בעוד שווי שטח הדולפינריום נאמד ב-62 מיליון שקל, המתחם שניתן ליזם נאמד בשווי של 931 מיליון שקל. ייאמר כי היזם שילם 50% מהפרשי השווי כהיטל השבחה לעיריית ת״א ועוד 31% לרמ״י ולאחר מאבק משפטי הוסיף עוד 41 מיליון שקל עבור העירייה.
מבנה הדולפינריום עמד מוזנח שנים בניגוד להסכם החכירה. זה לא הפריע לעירייה לחלק על כך מתנות צילום: עמית שעל העסקה הזו היא דוגמא אחת לפרקטיקה שמעידה על העיוות התפיסתי של העירייה בראשות חולדאי את תפקידה כמייצגת את האינטרס הציבורי. איל מגדלוביץ׳, מנכ״ל עמותת ״מעירים״ העוסקת בהנגשת מידע תכנוני ובהגברת השקיפות במערכת התכנון והבנייה, מסביר את הבעיה: ״גם במקרה של כיכר אתרים וגם בעסקת הדולפינריום, כמו גם בכל הליכי התכנון והבנייה, ישנה בעיה רצינית של שקיפות ושיתוף הציבור. אנחנו הציבור הפסדנו בשתי העסקאות האלו, והן העסקאות המפורסמות והנוצצות שאנחנו יודעים עליהן, יש עוד רבות כאלו שלא זכו לתהודה התקשורתית הזו״. מגדלוביץ׳ מזכיר את כיכר אתרים ולא סתם, זהו עוד מקרה בולט בו הזנחה של מפגע עירוני הפכה למדיניות בכדי להצדיק מתן של זכויות בנייה מופלגות ליזמים שיתמודדו עם הטיפול במפגע. ״יש כאן שאלה עקרונית. גם מעבר לשאלות של מי מרוויח וכמה, יש כאן שאלה על מדיניות. האם הדרך היחידה לטפל במפגעים עירוניים היא באמצעות הענקת זכויות בנייה ליזמים באותו המקום בדיוק? האם מגדלים על הים הם דבר הכרחי?״ ייתכן ודווקא עירייה כמו תל אביב, שהיא העשירה ביותר בישראל, יכולה לטפל בעצמה במפגעים כאלו ולפצות את בעלי הזכויות, שבמקרים רבים מפרים חוזים והסכמים ומזניחים את הנכסים שברשותם, ביחס ישר לשווי הנכס ולא לתת מתנה מופלגת על חשבון הציבור.
למה הדברים הללו קורים? קשה לומר, אבל עיון קל ברשימת התורמים לסיעתו המוניפציפלית של חולדאי לבחירות המקומיות האחרונות כמו גם עיון בתיק העמותה של ״קרן תל אביב-יפו לפיתוח״, חושפים כי יזמי נדל״ן הם המגזר שתרם הכי הרבה הן לבחירות האחרונות של חולדאי והן גם מככבות ברשימת התרומות לקרן הפיתוח של העיר. ומי היו״ר הבינלאומי של אותה הקרן? לא אחר מאשר - רון חולדאי בכבודו.
הזנחה קבועה של העירייה חרף תביעות ותלונות של התושבים, מייצרת מצג שווא כאילו רק בנייה חדשה יכולה להיות פתרון צילום: אוראל כהן לא הכל ורוד בבירת הלהט״ב:
בהקשר הלהט״בי אין ספק שתל אביב בתקופתו של חולדאי הייתה חלק מרכזי השינוי החיובי שעברה הקהילה באופן בו היא נתפסת בציבור הרחב. תל אביב הייתה הראשונה להקים מרכז עירוני גאה ומרכז נוער להט״בי בנכסים עירוניים. גם כעת חרף קיצוצים בפרויקטים רבים בעירייה, פרויקט שיפוץ המרכז הגאה יוצא לדרך ומתוקצב במיליונים רבים. אבל גם בתחום הזה כדאי להזכיר כמה נושאים חשובים.
חולדאי, שבתחילת דרכו הפוליטית צוטט כשאמר ״הומואים מגעילים אותי כמו ג׳וקים״, עבר מהפך גדול. ייתכן ומשום היכרות כנה עם הציבור הלהט״בי המתגורר בתל אביב ושינוי עמדות אמיתי, ייתכן משום הבנה של הכוח האלקטורלי שהם אוחזים בו וייתכן משום הבנה של הפוטנציאל המיתוגי-תיירותי של העיר הנאו-ליברלית של תל אביב של חולדאי.
לא כל הקהילה זכתה להנות במיתוג של תל אביב כבירת הלהט"ב צילום: דור זומר ד״ר חן משגב, חוקר תכנון, פוליטיקה עירונית ומיניות, תיאר את מצב הקהילה בתל אביב תחת חולדאי : ״את מדיניותו של חולדאי בשני העשורים האחרונים בנוגע לקהילה הגאה יש לבחון כחלק מהמדיניות הרחבה יותר שקידם והנהיג בעיר, מדיניות נאו-ליברלית שהיטיבה מאד עם תושבי צפון העיר, עם האמידים ובעלי הנכסים ועם בעלי ההון, ופגעה בתושבי שכונות הדרום, בצעירים נטולי גב כלכלי חזק ומשרות מכניסות באוכלוסיות מוחלשות. המדיניות כלפי להט״בים היא חלק מהמדיניות הנאו-ליברלית הזו, שכן מרגע שחולדאי שינה את עמדותיו ההומופוביות הקודמות והפך ל״יקיר הקהילה״ הוא התייחס לחברי קהילת הלהט״ב כמוצר צריכה וכאמצעי לקידום העיר כלפי חוץ - באמצעות תיירות גאה ופינקוושינג, שניהם מיתגו את העיר כליברלית ומנותקת מישראל ״האחרת״, שאינה כה ליברלית, שוחרת זכויות אדם ואזרח, צעירה ובליינית.״
תל אביב הלהט״בית הפכה למוצר צריכה משווק היטב ברחבי העולם לצורך תיירות גאה ששוייה נאמד במאות מיליוני דולרים מידי שנה. חולדאי הבין את הערך המיתוגי הן כלפי היתרונות הכלכליים שהוא נושא דרך תיירות וחיי הלילה והן את הבידול המיתוגי של העיר כליברלית לעומת שאר ישראל. בכך הפך את תל אביב לעיר שלציבורים רבים בה ישנה התחושה שאין להם מקום אחר להתגורר בו וסלל את הדרך להפיכתה לבירה של ישראל הליברלית, הרבה על גבה של הקהילה הגאה. אבל לא כל הקהילה הגאה הצליחה להנות מהיתרונות האלו, ואלו יתרונות רבים ללא ספק. הקהילה הטרנס-סקסואלית או הקהילה הלהט״בית הפלסטינית, ואפילו נשים לט״ב (לסביות, בי וטרנס) נמצאות הרחק מאחור בהיותן ״מוצר״ שקשה שיותר לשווק כמו גם שקשה יותר להביא באמצעותו אלפי תיירים מידי שנה.
״מדיניות זו של מיתוג והפיכת הקהילה הגאה לשחקן בלוח השחמט הכלכלי-תיירותי-יחצ״ני נשאה בחובה יתרונות גדולים לקהילה הגאה שכללו הכרה ממסדית, תקציבים ומוסדות עירוניים כמו המרכז הגאה ובית דרור, והכרה ציבורית וחברתית שערכן לא יסולא בפז.״ אומר משגב ומוסיף ״יחד עם זאת, יש לומר כי מדיניות זו היטיבה מאד עם חלקים רחבים בקהילה שיכלו להצטרף, להזדהות ולהנות עם אותה ״אזרחות טובה״ שנדרשה מהם תמורת סל ההטבות העשיר והמשמעותי, והשאירה מאחור לא מעט חברות וחברים בקהילה שמצעדי הגאווה ההמוניים, המסיבות, או אפילו השרותים המצויינים שמספק המרכז הגאה (כולל לאוכלוסיות שוליים כמו זקנים וזקנות להט״בים) אינם משרתים אותם. אלו סבלו וסובלים מאלימות גברת בחלקים גדולים מהעיר, בעיקר ביפו, בדרום ובמזרח העיר, מאי יכולת כלכלית לשלם את מחירי הדיור הגוברים והבלתי נסבלים הנדרשים כדי לחיות בה, ומשירותים מוגבלים ביחס לצרכים.״
הבירה ה(נאו-)ליברלית של ישראל:
הנרטיב המכונן של נאומו של חולדאי היה אבחנה בין מה ש״אנחנו״ למה ש״לא אנחנו״. כאשר חולדאי טוען שתל אביב הפכה לאחת שמתויגת בצורה מאוד חיובית בעולם, הוא לא סתם משתמש בפועל ״מתויגת״. מכונות מיתוג הערים של ישראל פועלות בעשור האחרון הרבה בהשראת פרויקט המיתוג של תל אביב. אבל לא כל התושבים והתושבות בעיר נפלו תחת הסלוגנים של המותג ״תל אביב״ כפי שהגדיר אותה חולדאי. אלו שלא התיישרו עם חזון עיר המגדלים ומרכז ההייטק והשגשוג זכו להכיר את הברוטליות המיועדת לעומדים בדרכו של חולדאי להגשמת חזונו. כשחולדאי מדבר על כך שקיבל ״עיר מוזנחת״ והפך אותה למה שהיא היום, הוא מקפל במשפט הזה את כל התורה כולה. תל אביב של חולדאי היא עיר נאו ליברלית מהדורסניות שיש. בשם חזון הפיתוח מעוטר המגדלים שחולדאי מתהדר בהם, בוצעו כמה מהעוולות החמורים ביותר כאשר נדמה כי הנרטיב המנחה הוא דחיקה של החלשים לטובת מה שנחשב יוקרתי ונוצץ.
קו רגיע בפיתוח מתמיד צילום: אוראל כהן כמו בכל עיר, לתל אביב, חרף מרכזיותה ומעמדה כלב האורבני של ישראל, ישנה פריפריה. הפריפריה החברתית של תל אביב היא זן בסכנת הכחדה ולא משום פרוייקטים עתירי משאבים של העירייה העשירה בישראל שהצליחו לחלץ משפחות ממעגל העוני, לפנות מתחמי מגורים מוזנחים, ולהקים דיור ציבורי ראוי תוך פיצויים ריאליים. הפריפריה החברתית של תל אביב תחת ניהולו של חולדאי פשוט נדחקת, שלא נאמר נדחפת לכל מקום שבו העין לא יכולה לראות - אם זה לדרום העיר או ליפו או עדיף מכך - לערים אחרות, שהם כפי שחזר ואמר חולדאי בנאומו ״לא אנחנו״.
פוסטים חביבים בפייסבוק הרשמי של העירייה ודיבור ״מגניב״ ומשעשע יצרו לתל אביב תדמית של ישראל הליברלית, המשגשגת, המצליחנית והפתוחה. זו שבה מותר לכולם להיות מה שבה להם ואפשר לצאת מהארון, לבלות במועדונים עד הבוקר, ללכת ביום ראשון למשרד הנוצץ במגדל ולשבת בערב על ארגז הפוך בבר השכונתי והכל בלי סתירות. הכל נכון, מלבד לאלו שמזלם לא שפר עליהם, שהם אמנים ולא הייטקיסטים, שהן נשים שגרות בדרום העיר ומפחדות לצאת מהבית או שהם ותיקי העיר שיושבו במקומות ״לא נכונים״ מבחינת העירייה.
המגדלים של רוטשילד - הלב של המותג "תל אביב" של תקופת חולדאי צילום: שאטרסטוק כשחולדאי מתיימר לייצג את הציבור הישראלי הליברלי כדאי לו לשים לב היטב לכך שהציבור הישראלי, במיוחד בזמנים אלו הוא ציבור פצוע, מרושש, נרמס, רובו ללא נכסים וללא זכויות בנייה בפרויקטים נוצצים. מנהיגים שסוגרים עסקאות מפוקפקות, שאינן שקופות עם בעלי הון - גם אם הכל במסגרת החוק אבל לא במסגרת טובת הציבור, כאלה אנחנו כבר מכירים.
את תל אביב של חולדאי אי אפשר יהיה לשכוח, הרבה בזכות הדברים הנהדרים שהיא עברה בתקופתו ותנופת הפיתוח והיציבות שהעיר הזו סיפקה תחת ניהולו למאות אלפי אנשים, בזמן שמסביב המדינה התפשטה מערכיה. מדובר בראש עיר שהוא מעל הכל מנהל מסור, קשוח ומוצלח. הוא איש של חזון שהלך את כל הדרך להגשמתו. אבל, וזה אבל גדול - אל לו, וגם לנו, לשכוח כי המגוון האנושי, על צרכיו השונים הוא חלק קריטי בהפיכתה של עיר למוצלחת. עיר של עשירים בלבד היא עיר ששעון החול שלה כבר התהפך וזמנה קצוב, כי מה שהופך אותה למרגשת הוא בדיוק המפגשים עם האחרות והיכולת להיות אחר - זה כל הקסם של עיר ובוודאי של עיר ליברלית. זה אנחנו - טייק איט אור ליב איט.
