בעיית המיתוג של נבחרת ישראל קשורה לסגנון הכדורגל

1. "עיר עם ריח של הלוויה". כך הגדיר אלבר קאמי, הפילוסוף הצרפתי־אלג'ירי, את אמסטרדם בספרו "הנפילה". "באמסטרדם גרים אנשים שחולמים רק חלומות רעים", הוסיף זוכה פרס הנובל.

בשנות החמישים היתה הולנד מדינה שמרנית מבחינה כלכלית וחברתית, מוכת אשמה לאחר מלחמת העולם השנייה

"בשנות השישים, ההולנדים פיגרו מאחורי מדינות כדורגל אחרות בעשרות שנים מבחינה טקטית", כתב ווינר. "בעוד נבחרת ברזיל ונבחרת הונגריה שיחקו 4-2-4 מתקדם ובאיטליה פיתחו את הקאטנצ'ו, בהולנד עדיין שיחקו במערך WM, שהומצא בשנות העשרים".

בשנות השישים נהפכה אמסטרדם מעיר שמרנית, אפורה ומשעממת לאמסטרדם שאנחנו מכירים כיום - ליברלית, מרגשת וחושנית - והסופר האנגלי מותח קו ישיר בין התמורות החברתיות בהולנד לבין תחייתו של הכדורגל ההולנדי.

ב־1963 הרוחות המהפכניות שנשבו מצרפת, מארצות הברית ומאנגליה הביאו בהולנד להחלפת ארגון הסטודנטים השמרני בארגון אקטיבי ושמאלני. עד מהרה יצאו הולנדים צעירים רבים לרחובות עם דרישה לשינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים במדינה.

ב־1966 עוררה החתונה של הנסיכה ביאטריקס וקלאוס פון אמסבר, אריסטוקרט גרמני וחייל בוורמכט לשעבר, את זעמם של הצעירים, וקבוצה מחתרתית בשם "פרובו" כמעט והרסה את האירוע עם רימוני עשן והמסת טבליות LSD במי השתייה של הסוסים הרתומים לכרכרות המלכותיות.

האלימות המשטרתית הגועלית לא איחרה לבוא, והיא שודרה בשידור ישיר לאומה. בן לילה האנרכיסטים והכוחות המהפכניים זכו לסימפטיית ההמונים בהולנד. היתה זאת נקודת מפנה חשובה. הסימפטיה לדור הצעיר והמהפכני גברה עוד יותר בזכות הכדורגל המהפכני והמושך שייצרו הכדורגלנים ההולנדים הצעירים.

היה זה הכדורגל ההולנדי, שבקע מהרוח המהפכנית של שנות השישים, שייצג את הולנד החדשה על הבמה העולמית.

ה"טוטאל פוטבול", סגנון המשחק ההולנדי, מבוסס על עבודה קולקטיבית אבל מעניק הרבה מקום לשחקן האינדיבידואלי. במיטבו הוא זורם, וירטואוזי, חכם, אבל גם מעט מופקר ואולי אפילו יהיר. הוא החברה ההולנדית כפי שהיא היתה רוצה לראות את עצמה.

2. גם רוסיה עוברת כיום שינויים חברתיים שמתבטאים בכדורגל. במאה הקודמת פיתחו המאמנים הסובייטים הגדולים - ולרי לובונובסקי וויקטור מאסלוב - כדורגל אנליטי שמבוסס על עבודת צוות, אשר בו כולם שווים זה לזה ואין בו מקום לאינדיבידואל. הם כינו אותו "כדורגל קומוניסטי".

ג'ונתן ווילסון, שכתב את הספר המצוין על התפתחות הטקטיקה בעולם - "Inverting the Pyramids", מציין שעם התפרקות ברית המועצות איבדה רוסיה את "הכדורגל הקומוניסטי" והפכה לגורם שולי בעולם הכדורגל.

הקיץ, בטורניר אליפות אירופה, חזרה רוסיה בהנהגת ההולנדי חוס הידינק לימי הזוהר שלה, ושוב הציגה כדורגל מתוחכם, שמבוסס על עבודת צוות - אולם הפעם השיטה הרוסית גם העניקה חופש יצירתי לכוכבים כמו אנדריי ארשאבין.

הנבחרת הסבה למדינה הענקית תחושת גאווה אדירה - בזכות הדרך, השיטה והטקטיקה. היא החזירה את הצופים המבוגרים לתקופות הזוהר של לובונובסקי ומאסלוב, והראתה לצעירים שיש רוסיה חדשה, מתקדמת ומתוחכמת.

"לא רק ההעפלה לחצי הגמר ריגשה אותנו, הסגנון שהביא אותנו לשם ריגש אותנו", כתב איגור רבינר מיומון הספורט "ספורט אקספרס".

3. "הכדורגל - אולי יותר מאשר ארכיטקטורה, ספרות ומוזיקה - מלמד על החברה שממנה הוא בא", טוען ווילסון. הכדורגל יכול להראות לנו מי אנחנו או שהוא יכול להעניק לנו השראה, להציג לנו את מי שהיינו רוצים להיות.

נבחרת הכדורגל של ישראל משחקת כדורגל חרדתי, ציני, לא יוזם, חפיפניקי, אופורטוניסטי - האם זה מלמד משהו על החברה הישראלית?

האם חוסר החזון שמראה הכדורגלן הישראלי מראה משהו על חוסר החזון של הפוליטיקאי הישראלי? האם אפשר להשוות את הטקטיקה הפחדנית של דרור קשטן וגם של אברם גרנט - שלפיה שווה לשחק מכוער כל עוד לא מפסידים - למערכה של צה"ל בלבנון?

האם יש קשר בין העובדה שנבחרת ישראל כל כך ישראלית במהות שלה, כל כך מבאסת ברמה הרעיונית שלה (כי התוצאות לא כל כך רעות), לעובדה שעם ישראל כמעט ולא צופה בכדורגל ישראלי יותר?

"מדינה קטנה לא יכולה להרשות לעצמה לעלות למגרש ולשחק בפחדנות", אומר יוהן קרויף, המכונה פיתגורס בנעלי כדורגל. "אם לא לוקחים סיכונים, לא שווה לשחק את המשחק", הוסיף סזאר לואיס מנוטי, מאמן נבחרת ארגנטינה לשעבר. "אם מה שישנה לכל מאמן זה רק הניצחון, אז אף אחד לא ייהנה מהמשחק. האם לא צריך לחשוב יותר על מה שאנחנו נותנים לשחקנים, לאוהדים? אני רוצה לנצח אבל אסור לוותר על היופי בכדורגל".

ובניגוד מוחלט לשני הגאונים ששמו את המדינות שלהם על מפת הכדורגל ישנה האסכולה הישראלית. "הדרך לא חשובה, העיקר הניצחון", מסכם אותה עומר גולן - שפינוזה בנעלי כדורגל - את המדיניות של הנבחרת. גולן אמר זאת אחרי הניצחון המביש בלוקסמבורג ורגע לפני התיקו המוצדק שכפו הלטבים על הנבחרת הפחדנית של קשטן.

והשאלה הגדולה היא: אם הדרך לא חשובה, אז מה יישאר לנו אם שוב לא נשיג את התוצאה הרצויה?

4. בואו נתקדם לכיוון חיובי. הפעולה שהסבה לישראלים הכי הרבה גאווה בתקופה האחרונה היתה ההתקפה הישראלית (לכאורה) על הכור הסורי. זו התקפה שהזכירה לנו את צה"ל היוזם, האגרסיבי, היצירתי, האמיץ, המתוחכם. וככה אנחנו הישראלים רוצים לראות את עצמנו – מתוחכמים, חצופים, יוזמים, יצירתיים. ככה אנחנו רוצים שנבחרת הכדורגל שלנו תיראה.

נבחרת הכדורגל של ישראל לא צריכה לשים מראה מול הפנים של החברה. נבחרת ישראל צריכה לעורר השראה, להראות איך 11 חבר'ה צעירים עושים משהו ביחד - שמזכיר לנו מה טוב בלהיות ישראלי.