כדורגל הנבחרות דועך

נמאס מהאיכות הירודה

הכדורגל הבינלאומי מאבד מיוקרתו. אמנם המונדיאל בדרום אפריקה יהיה המכניס והנצפה ביותר בכל הזמנים וגם היורו ב־2008 הציג מספרים נאים, אולם לעומת הצמיחה של הליגות המקומיות וטורניר כגון הצ'מפיונס ליג המשחקים הבינלאומיים נראים אפורים במיוחד. וזה כי על כל גרמניה נגד רוסיה או טורניר גמר מרגש ישנם עשרות משחקים מוזרים בין אזרבייג'ן לליכטנשטיין וישראל נגד לטביה. המשחקים הבינלאומיים משודרים בערוצים פתוחים, ובכל זאת - בניגוד לליגות שמשודרות בערוצי פיי פר ויו בדרך כלל - הרייטינג יורד. בגרמניה ירד הרייטינג של משחקי הנבחרת במוקדמות ב־12% בממוצע, באיטליה ב־10%, בצרפת ב־7% ובבריטניה ב־2%. בספרד עלה הרייטינג ב־9%, אבל זה בעיקר בגלל הזכייה ביורו 2008.

הסיבה לכך פשוטה. לאנשים נמאס לצפות באנגליה מרסקת את אלבניה, את גרמניה מביסה את סן מרינו או את ישראל מגמגמת נגד מולדובה. "יש יותר מדי מדינות מאז פירוק ברית המועצות ויוגוסלביה", הסביר ארסן ונגר. "לאנשים נמאס לראות איכות ירודה של כדורגל".

נבחרת ישראל. על כל משחק בין גרמניה לרוסיה יש עשרות משחקים בין נבחרות הזויות צילום: טל שחר

באמת תודה, מישל

הפתרון - שדרך אגב אין לו סיכוי כרגע כיוון שמישל פלאטיני, נשיא אופ"א, מחויב למדינות הקטנות שבחרו בו - הוא לצמצם את טורניר המוקדמות. אזרבייג'ן לא צריכה לקבל את הזכות לשחק מול צרפת - שתרוויח אותה על ידי ניצחונות מול מולדובה, סן מרינו, ליכטנשטיין, אלבניה, מונטנגרו ודומיהן - ורק אז תקבל את הצ'אנס לשחק במשחקי מוקדמות מצומצמים (שמונה בתים של ארבע קבוצות כל אחת) נגד אריות היבשת. צמצום משחקי המוקדמות ישפר את הרמה ובהכרח גם את נתוני הצפייה.

צמצום משחקי המוקדמות, שנמרחים על פני שנתיים, גם ימנע לחץ מיותר על שחקנים, שממילא די נמאס להם מהמשחקים הבינלאומיים. "אני חושב שמשחקים בינלאומיים שייכים לעבר", אמר סטיבן אירלנד, קשר מנצ'סטר סיטי שפרש מנבחרת אירלנד. "שחקנים בימינו כבר לא רואים שזה כבוד גדול לייצג את המדינה שלהם. זה נתפס יותר כעבודה שצריך לעשות. הם חושבים, 'אוף, אלוהים, צריך לעשות את זה שוב. הרבה שחקנים, דווקא צעירים, יפרשו ממשחקים בינלאומיים אחרי המונדיאל. הם משחקים יותר מדי משחקים, המועדון מפעיל עליהם יותר מדי לחץ, והתוצאה היא שהשחקנים כבר לא נהנים מכדורגל בינלאומי".

למה לא נהנים?

מאמן הנבחרת נבחר בדרך כלל מסיבות פוליטיות או בשל פופולריות (ע"ע דייגו מראדונה) ולא מסיבות מקצועיות. זה קשור למבנה ההתאחדויות בעולם, שמנוהלות על ידי פוליטיקאים. כתוצאה מכך שחקנים אינם נהנים ממש לשחק אצל הדרור קשטנים למיניהם (ע"ע ליאונל מסי שפורח בברצלונה וסובל בנבחרת ארגנטינה). נוסף על כך, הכימיה בין השחקנים בנבחרת אינה משתווה לכימיה בין השחקנים במועדונים מסיבות ברורות (הסיבה העיקרית - הם מבלים פחות זמן ביחד) ויש עליהם לחץ עצום - כל המדינה על הראש שלהם וכ'.

אז איך פותרים את הבעיה? ובכן, האנשים שמקבלים את ההחלטות על הנבחרת צריכים להיות אנשי מקצוע; נבחרות צריכות לגדול ביחד כמו ספרד או צרפת, כך שהשחקנים יכירו אחד את השני היטב מגיל צעיר וירצו לחזור אליה מדי כמה שבועות ויחוו אותה כמו ישראלים שעושים מילואים עם החבר'ה ולא כ"חובה שצריך לעשות"; צריך גם לשכור מאמן איכותי, מנוסה ובעל ערך מוסף (פאביו קאפלו, למשל, ולא ריימון דומאנק); צריך להציב מטרות הגיוניות (ולא, לוזון, להגיד שהמטרה היא להגיע למונדיאל על אפם ועל חמתם של העיתונאים אינה מטרה הגיונית); השחקנים צריכים להרגיש נוח במערך (נבחרות כגון דנמרק, ספרד וגרמניה משחקות אותו מערך מגיל 11 עד הבוגרים) והאימונים צריכים להיות מעניינים ומהנים. הנבחרת שתזכה במונדיאל 2010 היא זו שתצליח לגרום לשחקניה להרגיש הכי טוב אחד עם השני.

הקמפיין של ברקו

ונסיים, איך לא, בישראל. אבי לוזון רוצה מאמן זר, אבל הסקרים מראים שהעם רוצה דווקא את איל ברקוביץ'. הוא נתמך על ידי עיתון הספורט הנקרא במדינה והוא פרשן (היו בטוחים שזו פרשנות הוגנת וחסרת אינטרסים) באתר הספורט הנקרא ביותר. ברקוביץ' ותומכיו מסבירים שכוכבי עבר שמקבלים עבודות גדולות הם האופנה החמה ביותר באירופה; מסבירים שיורגן קלינסמן קיבל הזדמנות ושלח את גרמניה לדרך חדשה; אומרים שסלאבן ביליץ' עשה נסים ונפלאות בקרואטיה, ושמרקו ואן באסטן הצליח באופן יחסי בהולנד. נכון, אולי דייגו מראדונה נראה כמו בדיחה בארגנטינה, אבל תראו מה פפ גווארדיולה עשה עם ברצלונה. אה, וברקוביץ' ישחק התקפי. זו הבטחה מהאיש עצמו.

הקסם של שחקני עבר גדולים ברור: הם ממונים לתפקיד החדש אפופים בתהילת העבר ומסמלים משהו שהציבור, שהוקסם מהם בתור שחקנים, יכול להתחבר אליו בתפקידם החדש כמאמנים. הם גם מלכודת דבש. הסיבה הנורמלית היחידה למנות את ברקוביץ' לתפקיד המאמן הלאומי - איש שמסרב אפילו לעשות קורס מאמנים - היא שמינויו יהפוך את נבחרת ישראל לבדיחה עצובה, מה שיכריח את ראשי ההתאחדות לעשות החלטה נכונה ומקצועית בנוגע לנבחרת. וגם זה לא בטוח.

ברקוביץ'. לא ברמה של ואן חאל צילום: ראובן שורץ

ברקו לא פפ

כעת נבחן את טענותיהם של אלו המצדדים במינויו. הטענה העיקרית היא שהוא, בדומה לביליץ', לקלינסמן, לגווארדיולה ולחבריהם, אולי צעיר וחסר ניסיון, אבל הוא גאון כדורגל שיצליח היכן שאחרים כשלו. שטויות. המאמנים הצעירים המוצלחים יותר התאמנו אצל מאמנים כגון ארסן ונגר, חוס הידינק, ג'ובאני טראפטוני, פאביו קאפלו, אריגו סאקי, רינוס מיכלס, לואי ואן חאל, בובי רובסון, יוהן קרויף, מירוסלב בלסביץ', אלכס פרגוסון ועוד רבים וטובים. הם עברו תחת שרביטם של גאונים שלימדו אותם, חינכו אותם ועיצבו אותם. רבים מהם רשמו ביומן אישי מה עשו בכל אימון. ברקוביץ' לא התאמן אצל גדולי המאמנים בכל הזמנים ועם רוב המאמנים שלו הסתכסך, כי הרגיש שידע טוב מהם.

נוסף על כך, שחקני העבר האחרים, שלא כמו ברקוביץ', עברו השתלמויות, השתתפו בקורסים, אימנו בקבוצות נוער או בקבוצות מילואים. הם גם הגיעו למשרת המאמן הבכיר בגופים בריאים יחסית בעלי השקפה מקצועית איתנה ודרך ניהול מוכחת. הכדורגל הישראלי חסר כל תפיסה כזו והוא אינו גוף בריא. ברקוביץ' מבין כדורגל אבל בתומר מאמן נבחרת יצטרך להתחרות עם מאמנים מחונכים, מלומדים ומנוסים ממנו. להלהיב את השחקנים על ציונות ולהגיד להם "יאללה, התקפה" - זו לא דרך שתהפוך את הנבחרת להתקפית ולמהנה לצפייה: צריך להבין בטקטיקה, לדבוק בעקרונות משחק התקפיים ולדעת איך לאמן כדי לשחק כדורגל התקפי. המאמנים ההתקפיים ביותר הם גם המלומדים ביותר: ונגר, ואן חאל, קו אדריאנזה, ראלף ראגניק.

ברקוביץ' לא ראוי לתפקיד ולא צריך לדון באפשרות שיאמן את הנבחרת. ההתאחדות צריכה להתחיל לחפש אחר איש מתאים עם המלצות וניסיון, ואולי לגייס הון חיצוני (יצחק תשובה ישמח לממן את המשכורת של הידינק, לא?). מי שמתנגד למאמנים זרים בישראל, כיוון שהם נכשלו כאן בעבר, צריך לזכור שהם נכשלו מפני שלא היו טובים דיים ולא משום שהיו זרים.