מה ניתן ללמוד מדו"חות הבקרה התקציבית העונה
החדשות הטובות: כולם חוזרים לפרופורציות. החדשות הרעות: ההכנסות מצטמצמות. כלכליסט מנתח את דו"חות הבקרה התקציבית והמסקנה: צריכים להחליט אם בכלל מעוניינים כאן בכדורגל מקצועני
עופר אורליצקי, יו"ר הרשות לבקרת תקציבים בהתאחדות לכדורגל, קיבל את צפי ההכנסות מכל קבוצות ליגת העל והיה הראשון שהגדיר את המגמה. "כולם חוזרים לפרופורציות הנכונות", אמר כבר בתחילת הקיץ בראיון ל"כלכליסט". וכך היה. אם סך תקציבי ההכנסות (שמסתמכים על צפי ההכנסות של כל קבוצה) בעונה שעברה עמד על שיא כל הזמנים של 475.3 מיליון שקל, אז השנה הוא צומצם בכ־16% ל־399.2 מיליון שקל.
סך התקציבים היה קטן עוד יותר אם מכבי חיפה לא היתה מעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות ומוסיפה עוד כ־60 מיליון שקל בהכנסות והפועל תל אביב לא היתה מעפילה לשלב הבתים של הליגה האירופית ומוסיפה עוד כ־10 מיליון שקל לצפי ההכנסות שלה.
הסיבה העיקרית לצמצום האדיר היא הנטישה של ארקדי גאידמק. האוליגרך ניפח את התקציב של בית"ר ירושלים לממדים לא פרופורציונליים ביחס להכנסה, ורבים מבעלי הקבוצות ניסו, ולא הצליחו, לרדוף אחריו. כמובן שהיה איזשהו משבר כלכלי קטנטן כזה שגם פגע בהכנסות הקבוצות, אבל ההצטמקות נובעת בעיקר מהפיכתה של בית"ר מקבוצה עם תקציב של כ־120 מיליון שקל לקבוצה עם תקציב של כ־40 מיליון שקל.
ממדים לא חולניים
כדי להגיע לשיא המנופח הזה של התקציבים — שרוב רובו הוקצה למשכורות השחקנים והמאמנים (כ־42%) — נאלצו הקבוצות להסתמך בעיקר על הזרמת הכספים של הבעלים. ההכנסות הטבעיות (ספונסרים, כרטיסים, טלוויזיה, המועצה להסדר הימורים בספורט, מכירת שחקנים וכו') עמדו על 235.48 מיליון שקל. הבעלים העבירו 239.8 מיליון שקל לקבוצות – יותר מאשר ההכנסות הטבעיות.
זה כמובן לא מצב בריא לכדורגל שבמקומות אחרים, שבהם הענף בריא, מסתמך על צמיחה אורגנית, הרחבת קהילת הכדורגל והכנסות שנוצרות מכדורגל.
אבל הכנסת היד לכיסים זו תופעה שמצטמצמת למימדים לא חולניים. הבעלים עדיין יעבירו כמה מיליונים לקבוצות, אבל כל עוד לא יגיע איזה סופר־אוליגרך עם אינטרסים מפוקפקים וכיסים מלאים בכסף שאפשר לזרוק – אז רוב הקבוצות יצטרכו להסתמך על ההכנסות הטבעיות שלהן.
וכאן, חברים יקרים, העלילה מסתבכת.
מהנתונים של הבקרה התקציבית עולה כי קבוצה, ללא השתתפות בגביע אירופי כלשהו, יכולה להכניס כ־20 מיליון שקל בעונה. זה המקסימום. 20 מיליון שקל. זה כלום. עוד עולה מהנתונים זה שההכנסות הטבעיות מצטמצמות.
ההכנסות ממשחקים (כרטיסים וכו') בעונה שעברה עמדו על 46.86 מיליון שקל (הצפי היה 55.16 מיליון שקל). מדובר בירידה מ־48.841 מיליון שקל בעונת 2007/08. ההכנסות מספונסרים ירדו מ־64.76 מיליון שקל בעונת 2007/08 ל־62.757 מיליון שקל בעונת 2008/09. ההכנסות מהסכמי הטלוויזיה עלו ב־5 מיליון שקל (אבל זה צפוי לרדת באופן דרסטי בהסכמים האחרונים). או.קיי, ההכנסות מהמועצה להסדר הימורים בספורט (כ־33 מיליון שקל) צפויות להישאר כפי שהן – אבל נראה שההכנסות הטבעיות יירדו גם השנה. פחות חברות שמות כסף על כדורגל; פחות אנשים מגיעים למגרשים; התקצוב מההתאחדות ומהטוטו מתחלק בין יותר קבוצות (16 במקום 12) וגם הטלוויזיה משלמת פחות — כאמור.
הכדורגל הישראלי לא בריא. משחקים מבוטלים בגלל שלולית; קבוצות משקרות למשטרה כדי לא לספוג קנס מההתאחדות לכדורגל; הרייטינג למשחק המרכזי מגיע לשפל חדש כל שבוע; המתקנים נוראיים — לא רק שהם לא מקום בילוי למשפחות או סתם בני אדם, הם לא מספקים דברים בסיסיים כמו הגנה מהרוח, מהגשם ומהחום. יש מתקני כלא ראויים יותר לבני אדם מאשר המגרשים בליגת העל.
בבקשה, אל תעלו ליגה!
הרשויות בישראל יצטרכו להחליט בקרוב אם הכדורגל אכפת להן. אם לא, אז בואו נעבור כבר לכדורגל חצי מקצועני עם ליגה אחת מקצוענית ושכר מינימום לשחקנים — כמו בכדוריד. הכדורגלנים הטובים באמת יעזבו לאירופה בגיל מוקדם, ואולי זה אפילו יעזור לנבחרת כי הם ישתפרו בחו"ל. בכל מקרה, כמות השחקנים המקצוענים בישראל מגוחכת ביחס לאירופה.
אם אכפת להן, אז כדאי לרשויות המקומיות להתחיל להשקיע יותר כספים במתקנים — וכאלו שיוכלו לתחזק את עצמם: אצטדיון, אפילו בעיר קטנה כמו נצרת עילית (שראש העירייה שלה ממש התחנן בפני השחקנים לא לעלות ליגה כי אין לו תקציב), צריך להיות בראש וראשונה מרכז מסחרי.
ספורט הוא עניין קהילתי. הוא חשוב לחיי החברה והקהילה של עיר, יישוב, כפר או קיבוץ. ספורט מקצועני שעושים אותו נכון גם יכול להיות חשוב מאוד לחיי הקהילה ולתדמית של העיר.
ספורט מקצועני גם חשוב לתדמית של מדינה שלמה. אנשים רבים מכירים מדינה רק בגלל שיש לה נבחרת כדורגל טובה או מועדון כדורגל משובח. ילדים רבים מגבשים דעה על מדינות רק בגלל הספורט המקצועני והספורטאים המקצוענים שהם מכירים מאותן מדינות. בקיצור, יש לספורט המקצועני צדדים חיוביים רבים שמאמרים, מחקרים וספרים רבים הוכיחו, אבל כיום הציבור הרחב בישראל נחשף בעיקר לצדדים השליליים שלו. מן הסתם, זה קורה כי את רוב הקבוצות מנהלים אנשים לא ראויים.