מונדיאל אחד שכבר לא יקרה

ה־ITF, איגוד הטניס הבינלאומי, חי כבר 97 שנה. מספיק זמן כדי שההזדמנות לשנות את חייו תיקרה בדרכו, כמו ההצעה שנפלה עליו לפני כמה חודשים להחליף את גביע דיוויס ב"מונדיאל טניס". אלא שהוא העדיף להתעלם ממנה. אבל כמו שכל ילד יודע: גם לא לבחור זו בחירה. ובמקרה של ה־ITF, זו הבחירה הכי גרועה.

ה-ITF, שהוקם ב־1913, לימד את הטניס איך ללכת. ב־1972 נוסד ה־ATP, איגוד הטניס המקצועני, ומילא את תפקיד הבחור שסוחף את הילדה הטובה של אבא ומגלה לה את העולם. הוא שהביא את העידן המקצועני והפך את הטניס למה שאנחנו מכירים כיום: ענף הספורט היחידני הגדול בעולם. יש בו הרבה יותר כסף מבאתלטיקה, הוא יותר פופולרי מגולף, ובכלל, בכל דרך שאפשר למדוד הוא מתחרה בענפי הספורט הקבוצתיים.

מאז 1972 חלוקת התפקידים ברורה: ה־ITF ממשיך לארגן את הטורנירים הוותיקים, המסורתיים והגדולים ביותר. אנחנו מכירים אותם בשם "גראנד סלאמים", שאליהם מתלוות התחרויות לנבחרות (דיוויס לגברים וגביע הפדרציה לנשים). במקביל ה־ATP הוא זה שאחראי למלא את הלו"ז במאות תחרויות בכל רמה של איכות וסך פרסים.

הרולאן גארוס. השחקנים רוצים מונדיאל טניס במקום גביע דייויס צילום: איי אף פי

פג תוקף הדיוויס

כן. ה־ITF הוא השמרן וה־ATP הוא החדשן במערכת היחסים הזאת. בהינתן קהל נאמן עצום, שמרנות זו עומדת לזכותו של ה-ITF כשמדובר בניהול המופתי שלו את ארבעת הטורנירים הגדולים של השנה. לעומת זאת, גביע דיוויס וגביע הפדרציה הם כמו אובליסק, שריד בולט ולאו דווקא נעים לעין מתקופה אחרת לגמרי, שהאיגוד הבינלאומי מתקשה לשכנע את העולם בצדקתו.

ראשית, מדובר בתחרות קבוצתית בענף יחידני. שנית, וזו בעיה שהלכה והחמירה ככל שהטניס נהפך ליותר ויותר מקצועני, זוהי תחרות לאומית דלה בכסף ובתועלת קרייריסטית, בענף של אנשים המבלים את כל השנה בדאגה צודקת לתחת שלהם, ולשלהם בלבד. במילים אחרות, פג התוקף של המפעלים הללו שבעבר נהנו מיוקרה גדולה יותר. "בגמר הדיוויס האחרון בין ספרד לצ'כיה לא התעניינו כמעט בכלל מחוץ לספרד ולצ'כיה", כתב פרשן הטניס של "הטיימס" הלונדוני ניל הרמן, וביטא היטב משהו מחולשותיו של המפעל.

"זה טורניר שגוזל ארבעה שבועות בשנה", מסביר איבן ליוביצ'יץ' הקרואטי, שזכה בגביע הזה ב־2005, "זה יותר מדי. אולי זה היה מושלם לפני 20 או 30 שנה. עכשיו זה גורם לשחקנים הטובים ביותר לוותר על יותר ויותר מפגשי דיוויס, וזה חבל כי אני בטוח שכל שחקן טניס משתוקק לייצג את מדינתו".

ליוביצ'יץ' נוגע כאן בנקודה חשובה מאוד: בעידן הגלובליזציה, כשהזהות המקומית נרמסת, הרצון לקצת אחווה לאומית בעולם גדל.

גראנד סלאם לאומות

גמבה (GEMBA) היא חברה אוסטרלית לשיווק ספורט, שבין היתר משווקת את ליגות הקריקט והרוגבי של אוסטרליה. לפני כחצי שנה דיווח "הטיימס" מלונדון שאנשיה הגו רעיון להחליף את גביע דיוויס בטורניר מונדיאל טניס מהפכני. הם זרקו פנימה רעיונות חדשניים, עטפו את ההצעה בשם "גראנד סלאם לאומות", השאילו את הפורמט של הגביע העולמי בכדורגל והצליחו לעניין אנשי טניס רבים, בהם דמויות ניהוליות בענף וכמה וכמה מהשחקנים המפורסמים בעולם, בהם רוג'ר פדרר, רפאל נדאל, אנדי רודיק, אנדי מארי ונובאק דיוקוביץ', כשהשניים האחרונים נהפכים לתומכים קולניים ברעיון.

ההצעה של אנשי גמבה היא כזו: טורניר דו־שנתי בן 10 ימים בהשתתפות 32 נבחרות מכל רחבי העולם. ראשית, זה יגביר את היוקרה מאחר שהטורניר ייערך בכל שנתיים ולא שנה אחרי שנה, וימשוך אליו בצורה קבועה יותר את הטניסאים הבכירים ביותר. שנית, שלבי המוקדמות שלו יאפשרו למדינות בעלות מסורת טניס קטנה לפגוש נבחרות בעלות שם - מה שכלל לא קורה בפורמט הארכאי של גביע דיוויס - ובאופן מיידי יגדילו את החשיפה לענף. שלישית, הטורניר הקצר יחסוך זמן בלוח השנה הצפוף של הטניסאים המקצועניים. ורביעית ולא פחות חשוב, הטורניר ימשוך את תשומת הלב של העולם כולו לענף הטניס למשך שבוע וחצי וייצר עניין רב - שני דברים שלא קורים כיום כלל.

"אני מעריץ גדול של גביע דיוויס, אבל אם יורידו לנו אותו מלוח המשחקים השנתי, אז הגביע העולמי הוא רעיון מבריק", אמר מארי בינואר השנה. "שום דבר עוד לא רשמי, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו רוצים לעשות טוב יותר לספורט", המשיך יום אחריו דיוקוביץ' באותו הקו. ג'סטין גימלסטוב, שחקן עבר וכיום בכיר ב־ATP, הודה כי אף שהוא מנוע מלדבר על הנושא באופן ישיר, "תחרות קבוצתית לאומית היא דבר מאוד חשוב בטניס ואנחנו חייבים למצוא דרך להתייעל. לדיוויס מסורת אדירה, אבל אנחנו חייבים למצוא דרך לגרום לספורט שלנו לצמוח".

היכל נוקיה מארח את גביע הדייויס. ישראל יכולה להיות במונדיאל צילום: אוראל כהן

שינוי טוב זה טוב

ב-2003 הציג ועד הקריקט של אנגליה וויילס את ה־Twenty-Twenty, גרסה מקוצרת וניתנת לעיכול של משחק הקריקט. שבע שנים אחרי היא לא מפסיקה לצמוח, עוד ועוד טורנירי 20–20 מוקמים ברחבי העולם ומדינות נוספות נכנסו לעסק שהוא עדיין כמעט נחלתם הבלעדית של אנגליה ומושבותיה. 20–20 זה הדבר הכי טוב שקרה לקריקט מאז הומצא המשחק. והוא מהווה שינוי לא פחות גדול משגמבה מציעה. לכן, אגב, זה גם לא מפתיע שג'יימס הירד, מבכירי גמבה שמרב הקרדיט לכל הסיפור הולך אליו, הוא שחקן פוטבול אוסטרלי לשעבר: הוא מגיע מענף שנולד מתוך ענף אחר, שמר על עקרונותיו אבל נהפך לא פחות פופולרי ממנו.

כאמור, ה־ITF עדיין טומן את ראשו בחול. התגובה הרשמית ששחרר לפני כשבועיים כללה אין ספור דרכים לומר בצורה יפה: "טוב לנו כמו שאנחנו. עזבו אותנו בשקט ותנו לנו לחיות בשגרה שלנו. היא לא רעה". אבל בעולם שבו על הטניס להתחרות עם "סרטים הוליוודיים עתירי תקציב, משחקי מחשב, אינטרנט, טלוויזיה ומוזיקה כדי לזכות לתשומת לב", כפי שמסביר הירד את צו השעה, הדריכה הזו במקום היא סכנה של ממש.

בשבוע האחרון, בימים שקדמו לפתיחת הרולאן גארוס בפריז, הירד הצליח להיפגש עם בכירים מה-ITF ולגרום להם להקשיב לו. זו התחלה טובה, כי כדי להקשיב צריך להוציא את הראש מהחול. אבל כדי שבאמת כל העולם יתרכז רק בטניס בשלהי קיץ 2017, יש עוד הרבה עבודה לעשות. והיא מתחילה בלקבל החלטה.