אפשר להתחיל לסכם

הטובים לטיס

כבר שנים רבות שבאימונים המשותפים של חיל האוויר הישראלי וחיל האוויר האמריקאי מציגים הטייסים הישראלים עליונות מוחלטת בקרבות האוויר המכונים "דוג פייטס". לכאורה זו תופעה לא מובנת - הרי לאמריקאים יש יותר טייסים, טכנולוגיה מתוחכמת יותר וניסיון רב בכלי הטיס. ובכל זאת, ככל הנראה לטייס הישראלי יש יתרון אנושי על פני הטייס האמריקאי. הסיבה לכך היא שרוב הטייסים הישראלים רצו להיות טייסים מגיל צעיר, כוונו על ידי החברה הסובבת אותם להיות טייסים, והם מגיעים בדרך כלל מקהילות מטופחות. בקורסי הטיס בדרך כלל מככבים בוגרי המגמות הבכירות של התיכונים הכי טובים. נוסף על כך, החברה הישראלית מכוונת את "הטובים" לטיס - בעוד שבארה"ב "הטובים" מתפזרים על פני תחומים רבים יותר.

ססק פאברגאס עם הגביע. הילדים גדלו בספרד אחרת לחלוטין מהספרד בה גדלו הוריהם צילום: אי אף פי

ארגזי תפוחים

אם תיקחו 1,000 תפוחים שכל אחד קיבל טיפול בסיסי, סביר להניח שרבים מהם יהיו בינוניים בטעמם, רבים יהיו רקובים, מעט יהיו איכותיים ביותר. אם תיקחו 100 תפוחים שזכו לטיפוח הקפדני ביותר - השקיה כל יום, הדברה אורגנית, ויסות אקלים ומה לא - סביר להניח שרובם יהיו טעימים ביותר. אם אותם מגדלי תפוחים איכותיים ילמדו מטעויות כל הזמן, ישתמשו במדע כדי לשפר את הטיפול וישדרגו את עצמם בטכנולוגיה מתקדמת - כנראה התפוחים יהיו איכותיים יותר ככל שהזמן עובר. סביר להניח שיהיו יותר תפוחים טעימים בחבילת 100 המטופחים מאשר בין 1,000 התפוחים שקיבלו טיפול בסיסי.

חינוך ספרטני

אפשר לכנות את התופעה הזאת "אפקט ספרטה" - על שם אותה חברה יוונית עתיקה, ספרטה, שלא נבנו סביבה חומות עד אמצע המאה ה־4 לפנה"ס מכיוון שהיתה ידועה בלוחמיה האמיצים, שעשו לה שם בכל רחבי יוון העתיקה ושמם מהדהד עד ימינו.

הספרטנים היו מהראשונים שהנהיגו חינוך חובה מטעם המדינה, חינוך שכיוון את הילדים לדבר אחד - להיות לוחמים. על הספרטנים מספרים שהיו כל כך חזקים ומיומנים, שאחד מהם היה יכול להביס לבדו 1,000 לוחמים לא ספרטנים. הם נחשבו ללוחמים כה טובים כי היו הראשונים שנהפכו למקצוענים בתחום. המקצועיות הזאת אפשרה להם להביס את יריביהם, לא משנה כמה רבים היו, וגם לשלוט ולשעבד אוכלוסייה הגדולה מהם פי 25.

מה הקשר בין ספרטה, תפוחים, טייסים וגמר המונדיאל? ובכן, בסופו של דבר הכל קשור לטיפוח ולחינוך.

מסורת + חינוך = הצלחה

המונדיאל האפריקאי הראשון הוכיח שוב שהכל תלוי בחינוך. מדינה כמו אורוגוואי (3.3 מיליון איש) יכולה לשלוח נבחרת לחצי גמר - וזאת משום שהכדורגל שם הוא הספורט הכמעט יחיד שזוכה להשקעות פרטיות וממשלתיות. את הילדים מאורוגוואי מלמדים להיות כדורגלנים, מכוונים את הספורטאים המובחרים ביותר לעסוק בזה - הטובים לכדורגל, אם תרצו. נוסף על כך, המסורת, הזהות המגובשת והניסיון בפיתוח כדורגלנים הופכים את אורוגוואי לפייבוריטית כמעט מול כל נבחרת בעולם - וזאת למרות האוכלוסייה הקטנה. ככל שהמדינה גדולה יותר כך סיכוייה לנפק נבחרת כדורגל ראויה גדולים יותר. ואולם, הגודל הוא לא הפקטור היחיד שקובע. הטיפוח, ההשקעה והמסורת קובעים אפילו יותר.

אוהדי ספרדים חגגו. גם בקטלוניה חגגו - רק עם חולצות של ברצלונה צילום: רויטרס

לא קשור למזל

אירופה זכתה אמש בגביע העשירי שלה, הראשון שלה מחוץ לאירופה. אין זה מקרי ששתי הפינאליסטיות וגרמניה, שסיימה במקום השלישי, הגיעו כל כך גבוה. בארבע השנים האחרונות זכו גרמניה, הולנד וספרד בהכי הרבה טורנירי נערים, נוער וצעירים באירופה. "זה לא קשור למזל", אמר מישל פלאטיני, נשיא אופ"א. "אנחנו עדים לניצחון של תוכניות החינוך הטכני, ניהול איתן וממשל כדורגל טוב. שלוש הקבוצות משתמשות במערכת חינוך ובאימון נכונים".

החינוך לא ספרטני, אבל כן מכוון להתמקצעות הכדורגל.

"מה שראינו ביורו האחרון, ועכשיו בגמר המונדיאל, הוא שהדרך המדעית לפיתוח שחקנים חשובה יותר מהדרכים האחרות לפיתוח כדורגל", כתב ריצ'רד וויליאמס מ"הגרדיאן". המקומות הראשונים שאימצו את החשיבה המדעית־אקדמית הזאת לפיתוח הכדורגלן גם שלחו הכי הרבה נציגים לגמר. 17 שחקנים שעברו במערכות של ברצלונה ואייאקס הגיעו אמש לאצטדיון סוקר סיטי ביוהנסבורג.

ברצלונה אימצה את השיטה מאייאקס, שם היא פותחה בעקבות הצורך להוציא הרבה ממעט אנשים. את השיטות הללו אפשר ללמוד. המודל לפיתוח שחקנים אינו סודי. כל מדינה, גם ישראל, יכולה לאמץ מודל שכזה ולהתאימו לחברה המקומית. המונדיאל הזה מוכיח, ולא בפעם הראשונה, שהשיטה עובדת. שאפשר להוציא אלופים לא רק מאלפים. שעם החינוך וההכוונה הנכונים אפשר לנפק נבחרת אלופת עולם גם אם המדינה קטנה מברזיל בכמה עשרות מיליונים.

קרלס פויול חוגג עם צ'אבי, הגביע ודגל קטלוניה. מעל הכל מקצוענים צילום: איי פי

ועכשיו למציאות

אחרי הניצחון הספרדי ביורו 2008 הודגשו חלק מהבעיות הגדולות של הליגה הספרדית. הפערים העצומים בין ריאל מדריד וברצלונה לשאר הליגה, החובות האדירים של כל הקבוצות והעובדה שמאות שחקנים מקצוענים לא קיבלו את השכר שלהם כבר מספר חודשים בלטו במיוחד על הרקע הבוהק של ההצלחה הכבירה של הנבחרת. 

ובכן, שנתיים עברו ושום דבר לא השתנה. הבעיות הפנימיות של הכדורגל הספרדי אף החמירו. החובות גדולים מאי פעם - יותר מ-3.5 מיליארד יורו; הפערים בין ברצלונה וריאל לשאר הליגה התעצמו עד כדי כך ששאר הקבוצות שוקלות להרחיק אותן מהליגה - עד שיוותרו על הסכמי הטלוויזיה האינדבדואלים וכמו כל שאר אירופה יחתמו על הסכם זכויות שידור קולקטיבי; לשחקנים עדיין חייבים מיליונים ואפילו ברצלונה מעכבת תשלומים לשחקנים. בנוסף ייתכן גם שמדיהפרו, אשר רכשה את רוב זכויות השידור של הליגה, בבעיות מזומנים בגלל סכסוך משפטי - מה שעשוי להוביל לכך שהקבוצות הספרדיות לא ישקיעו כלל בשוק העברות השחקנים.

ה"לה ליגה" הספרדית בריקבון מתקדם. שקועה בחובות, מסוכסכת, מפולגת ונטולת חזון ומנהיגות. קצת כמו ספרד עצמה. למזלה יש את משרד הספורט הספרדי וההתאחדות לכדורגל הספרדית - אולי הגופים הממשלתיים היחידים במדינה שעובדים בדיוק כמו שצריך - מאורגנים, מסודרים, מקצועיים ועם חזון ברור ומקדים את זמנו.

"לספרדים מאוד חשוב מה שחושבים עליהם", אומר אלפרדו רלאנו, עורך "האס", "ולכן הצלחה בספורט היא אינטרס לאומי חשוב מאוד - כי אז מדברים עלייך".  

ההצלחה הלאומית נובעת גם מהדור הדמוקרטי שצמח בספרד אחרי תקופה הדיקטטורה של פרנקו. "ספרד הצליחה" לפני בעיקר בזכות ההשקעות הבלתי פוסקות של הממשל בריאל מדריד אבל מאז שנות ה-80 וחדירת הדמוקרטיה המערב אירופית לחצי האי ההיברי ההשקעות חולקו באופן מאוזן יותר. החברה הפכה לבריאה יותר - כלכלית ובריאותית גם - ובזכות חשיבה נכונה (האימון מעל הכל בספורט) צמחו דור של ילדים בריאים, דמוקרטיים ומוצלחים.

השחקנים הספרדים יחגגו עם בונוס של 600 אלף יורו כל אחד - משהו שכמובן גורר ביקורות בספרד - אבל מגיע להם כל סנט. הם מראים את הדרך קדימה עבור ספרד. עבור הכדורגל הספרדי.

ומשהו על לאומיות

פעם היה נהוג לחשוב שהשחקנים הלאומיים ביותר היו מהווים את הנבחרת הלאומית החזקה ביותר. אבל זה כנראה פשוט לא נכון. השחקנים המקצוענים ביותר מביאים בימנו אליפויות והישגים ברמת הנבחרות. את הלאומיות משאירים לבדלנים ופוליטיקאים. זה מודגש היטב בנבחרת הספרדית הנוכחית - שבנויה ברומה משחקנים קטאלנים. שחלקם אף קטאלנים לאומיים.

ההצלחה של נבחרת ספרד בגביע העולמי הדגישה את הפילוג הפוליטי במדינה הספרדית - אבל השחקנים שגדלו ביחד בנבחרות הצעירות של ספרד, והתגבשו היטב עם חבריהם מהמחוזות השונים, לא נתנו לזה להשפיע עליהם. היתה להם משימה - להביא את הגביע לספרד. והם ידעו איך לבצע אותה. 

במהלך המונדיאל דגלים של הממלכה הספרדית המאוחדת נראים באזורים שבהם מקובל יותר לראות דגלים בדלניים של המחוזות השונים. העובדה הזו הרתיחה את תומכי הפילוג במקומות כמו קטאלוניה וחבל הבאסקים. "אם זה תלוי בי, אני מעדיף שספרד תפסיד 30-0," אמר אינאקי אצ'וטגי, כלכלן בן 40 מהעיר בילבאו הבאסקית. "הפוליטיקאים במדריד משתמשים בהצלחת נבחרת ספרד, שמורכבת כמעט לגמרי משחקנים קטאלאנים ובאסקים, כדי למכור לנו איזה רעיון על ספרד שאנחנו כלל לא שותפים לו". הוסיף אצ'וטגי לסוכנות רויטרס.

ההישגים בכדורגל מתנגשים עכשיו גם עם החלטה שנויה במחלוקת של בית המשפט לענייני חוקה במדריד, שעסקה בגבולות האוטונומיה הקטאלנית ביחס לשלטון המרכזי. בית המשפט קבע לאחרונה שקטאלוניה לא יכולה להיות מוכרת כאומה נפרדת, החלטה שהוציאה שלשום לרחובות ברצלונה יותר ממיליון איש בתביעה להגדלת האוטונומיה שלהם.  

בספרד אפילו הקרנת משחקי הנבחרת בפרהסיה היא דבר שנוי במחלוקת. מועצת העיר של ברצלונה, בירת קטאלוניה, סירבה עד הגמר להקרין את המשחקים על מסכים גדולים ברחובות, אף ששבעה משחקני ההרכב של דל בוסקה משחקים בבארסה. עם זאת, אתמול הוקרן משחק הגמר על מסך ציבורי בעיר, מה שנחשב על ידי עיתונאים ימניים לניצחון מסוים. ואולם - בערך 75 אלף קטאלניים יצאו לרחובות אמש - הרבה פחות מאשר אלו שיצאו להפגין נגד החלטת בית המשפט ממדריד.

רבים מהם כלל לא לבשו את מדי הנבחרת הספרדית והעדיפו את חולצת ברצלונה. "ספרד היא כלום בלי קטלוניה וזה נכון גם לגבי הנבחרת", אמר אחד מהחוגגים לסוכנויות הידיעות. "אני בכלל לא מרגיש ספרדי" הוסיף מארק מורל, בן 46, מהעיר טאראגונה שבקטאלוניה. "וגם פויול ושאר השחקנים של ברצלונה היו מעדיפים לשחק בקבוצה קטאלונית לו יכלו. הם משחקים עבור ספרד רק כי אין להם ברירה".

בכל מקרה, זהו עידן של מקצוענות. וכמו שהארגנטינאי יניף דגל ארגנטינה עם זכייה בליגת האלופות במדי אינטר האיטלקית, וזאת כדי לתת מעט מהסממן הלאומי שלו להצלחה שלו - כך יניף קטלוני את דגל קטלוניה עם זכייה ספרדית במונדיאל. כפי שעשו צ'אבי, קרלס פויול ושאר חבריהם הקטלאנים לנבחרת.