איך הממשלה יכולה לקדם את הספורט בישראל?

אריק קפלן מתרגז כששואלים אותו "את מי זה מעניין בכלל סקי מים או קיק בוקסינג?!" או "למה שהמדינה תממן את הענפים האלה?". קפלן הוא יו"ר התאחדות אילת, ארגון הגג לענפי הספורט התחרותיים, אבל לא האולימפיים. במשרדו שבכפר הירוק הוא מתלונן על היחס המזלזל של התקשורת לענפים שהוא מייצג - "הפועל תל אביב קיבלו כתבה שלמה על זה שהחליפו אצלם מזוזות וכשישראלית זוכה באליפות אירופה לסקי מים כמעט ולא מתייחסים" - וגם על כך שהרשויות משקיעות הרבה יותר כסף בענפים האולימפיים מאשר בענפים פופולריים שאינם אולימפיים כגון גלישת גלים, סקי מים, סקווש, קראטה ובאולינג. "מהפן הספורטיבי זה מאוד לא נכון לתת מקדם אולימפי משמעותי אשר משפיע על כל אופן התקצוב של ענפי הספורט השונים בישראל", הוא אומר. "אותו מקדם ניתן ללא שום קשר להישג הענף, הפופולריות שלו ומספר האנשים העוסקים בו".

הקצבה ממשלתית להחלקה על קרח. ספורט אולימפי

חוק ראשון במועדון כתבי הספורט זה לא להאמין לעסקן ספורט שלא מספק נתונים. זה הבסיס. עם זאת, התאחדות אילת מציגה נתונים רבים על מספר האנשים שמתחרים בכל אחד מענפי הספורט "שלה". כמו סקווש וכדורת דשא, שכל מי שהולך בשדרות רוטשילד, מתפלא מכמות המשתתפים. להתאחדות אילת יש נציגות בדירקטוריון המועצה להסדר ההימורים בספורט וגם תקציב של 5 מיליון שקל, תקציב שמבוסס ברובו על כספים ממשלתיים. זה לא שמתעלמים ממנה. ובכל זאת, שווה להביט בנתונים שמראים באילו ענפים משקיעה מדינת ישראל, דרך הטוטו.

תקצוב מעורר תהיות

התאחדות הסקי מקבלת יותר מ־290 אלף שקל. המקדם האולימפי פועל כאן כדי להעביר להתאחדות את הסכום הלא מבוטל הזה. למה? כי יש ארבעה גולשי סקי מקצועיים בישראל - והם גם לא מתאמנים בישראל. ובכל זאת, הם מקבלים 90 אלף שקל יותר מאשר התאחדות הבייסבול של ישראל, ששולחת נבחרת שלמה לאליפות אירופה ורשומים אצלה מספר רב של שחקנים - ואפילו אסף רותם שלנו משחק בה. התאחדות הסקי מקבלת יותר גם מארגון גלישת הגלים הישראלי — זאת אף שעשרות אלפי ישראלים גולשים מדי יום בחופי הארץ - וואלה, יש לנו יותר חופים מאתרי סקי בישראל. וישנם כ־200 ישראלים המתחרים באופן מקצועי בגלישת גלים — שזה בערך 196 יותר מאשר גולשי סקי ישראלים.

בסך הכל הענפים האולימפיים (שכוללים הוקי קרח, טרמפולינה, קשתות ובדמינטון) מתוקצבים ביותר מ־51.6 מיליון שקל. זאת, בעוד שענפי אילת שרבים מהם כמו קיק בוקסינג (7,000 עוסקים בספורט הזה ויש גם אלופת עולם ישראלית), טיפוס ספורטיבי (כ־6,000 עוסקים בספורט ו־400 מתחרים בענף זה), ג'יו ג'יטסו, ריקודים סלוניים (להיט בקהילה הרוסית), שחמט (להיט בקהילה הרוסית), ריצות ניווט (יותר מ־20 אלף איש עוסקים בספורט הזה) וגלישת גלים — פופולריים, נפוצים ונרחבים הרבה יותר מאשר ענפי ספורט אולימפיים רבים ועדיין זוכים לתקצוב של 3.68 מיליון שקל בלבד. מעורר תהיות.

חייבים לשדרג מערכות

גולשים. לא ספורט אולימפי אבל פופולארי הרבה יותר מהחלקה על הקרח

זה מעורר גם את השאלה מה תפקיד הממשלה והרשויות בפיתוח ספורט. אורי שפר, ראש מינהל הספורט בישראל, עושה עבודה יסודית ואחראי לכמה רפורמות חשובות בספורט הישראלי. עם זאת, נראה כי המדינה מעולם לא שאלה את עצמה מה תפקידה בספורט. האם היא צריכה להתעסק בספורט מקצועני? להשקיע יותר בספורט עממי? למקד את מעט הכסף בענפים שיש לנו סיכוי להצליח בהם באולימפיאדה? להשקיע בענפים, לא בהכרח אולימפיים, שפשוט יש לנו סיכוי להצליח בהם בזירה הבינלאומית? למקד את ההקצבות בענפים פופולריים שיעסיקו כמה שיותר אנשים?

או האם הממשלה צריכה פשוט להעסיק כמה שיותר אנשים בספורט? להעביר את כל החינוך הספורטיבי מהפכה? התחושה, כשבוחנים את המספרים, היא שחייבים לעשות משהו ברמה המקצועית — שדרוג מערכות מיידי. ברמת השטח המצב לא טוב. לא טוב כלל.

סקר של המועצה הלאומית לסוכרת, לקראת אירוע הנקרא "סוכרת, המגיפה של המאה ה־21 - ניתן לעצור את זה", שייערך ב־22 בנובמבר 2010, חושף נתונים מדאיגים מבחינת הספורט ברמת השטח: רק 19% מהישראלים מצהירים כי הם עושים פעילות ספורטיבית על בסיס יומיומי. 36% אמרו שהם עושים פעם עד פעמיים בשבוע. אולם מעל שליש (37%) הצהירו כי הם לא עושים פעילות ספורטיבית כלל, שיעור זה בולט בקרב נשים (42%).

וזה מוביל אותנו למשהו שהממשלה לא עושה מספיק — לקדם את הספורט הנשי ובעקיפין את הבריאות הנשית.

בעיה תרבותית

לפי "אתנה", המועצה לקידום ספורט נשי בישראל, "ייצוגן של הנשים בספורט התחרותי בישראל נמוך באופן משמעותי לעומת הגברים. בעוד ששיעורן של הנשים באוכלוסייה הכללית עולה על 50%, חלקן בקרב העוסקים בספורט תחרותי מגיע לכ־20%, ייצוגן בקרב מקבלי ההחלטות בהנהלות ובאיגודי הספורט קטן מ־15% ושיעור המאמנות מבין כלל המאמנים קטן מ־8%". כמובן שזה מוביל לכך שהסיקור התקשורתי של פעילות נשים בספורט נמוך משמעותית לעומת זה של הגברים: פחות מ־5% מכתבות הספורט בעיתונות מתייחסות לספורט נשים והיקף הסיקור הטלוויזיוני לספורט הנשים אף קטן מזה.

קשתות. זוכה למקדם אולימפי אבל כמה יורים בימנו בחץ וקשת?

מדובר קודם כל בעניין תרבותי. "האתגר הגדול הוא שאין תרבות ספורט בקרב נשים כבר מגיל צעיר", אומרת חנה גרטלר שהיא יו"ר ומנכ"לית אתנה, שנהנית מסיוע, תמיכה ועידוד של משרד הספורט בישראל. זה לא רק שילדות לא רוצות לעשות ספורט, החברה סביבן שמה באור לא מחמיא את אלו שדווקא מתעסקות בספורט. לפי סקרים, אחת הסיבות העיקריות של היעדרות ילדות ממגרשי הספורט היא שההורים מפחדים שהעיסוק בספורט "יהפוך אותן ללסביות". גישה זו, פרימיטיבית ככל שתהיה, היא אחת מהסיבות המרכזיות שהורים בישראל 2010 לא שולחים את הבנות שלהם לחוגי ספורט.

לפי נתונים מספריים שבידי אתנה, קיימים הבדלים דרמטיים בין מספר הספורטאיות למספר הספורטאים באיגודים המובילים. ההבדלים המספריים מתעצמים ככל שמדובר בגילאים הצעירים.

בגילאי 13–14 ישנן כ־1,500 ספורטאיות בלבד לעומת כ־10,300 ספורטאים. בגילאי 15–18 ישנן 1,800 ספורטאיות לעומת כ־12,300 ספורטאים. כלומר בגילאי 13–18 שיעור הבנות בקרב הספורטאים באיגודים הוא 13% בלבד.

בגילאים הבוגרים (מעל 18) המצב טוב מעט יותר: הנשים מהוות 15% מסך הספורטאים באיגודים (כ־2,522 נשים מול כ־-14,300 גברים. הפער בין נשים לגברים בולט יותר בענפים הקבוצתיים. עד גיל 18 רק כ־10% מכלל הספורטאים באיגודים הן בנות, ומעל גיל 18 - כ־13%. בענפים האישיים שיעור הספורטאיות בגילאים הצעירים (13–18) עומד על כ־31% מכלל הספורטאים, אולם שיעור זה יורד ל־23% כשמדובר בגילאים הבוגרים.

בארה"ב חוק פדרלי הידוע בשם “title IX” שנחקק ב־1972 חייב הקצאת תקציבים ממשלתיים באופן שוויוני לנשים ולגברים. החוק הביא לכך שמספר הספורטאיות עלה באופן דרמטי מ־4% ל־43%, ושיעור המאמנות שמאמנות נשים עלה ל־55%. גם בישראל הולכים בכיוון הזה, אבל צריך לשקול הקצאות רבות יותר לחינוך ספורטיבי שוויוני, כבר מהגיל הרך.

לסיכום, ברמת השטח יש הרבה עבודה יסודית לעשות. כמובן שכיף יותר להתעסק בספורט המקצועני — לקפוץ על פודיומים של זוכי מדליית זהב, לכתוב על זה וכו' – אבל הקמת תשתית ספורט עממי, טיפוח תרבות ספורט, השקעה בחינוך ספורטיבי, בקיצור, עבודות אפורות ומשעממות, הן משימות הרבה יותר חשובות. משימות שאפשר לעמוד בהן רק על ידי שיתוף פעולה נרחב (ממשלה, איגודים, תקשורת).