כך נראה צדק חברתי של מיליונרים

אם נשכח את תקופת השביתה עצמה, אביב 2011, ונחזור לעונת הפוטבול, הרי שכל ההערכות היו שבפוטבול לא תהיה שביתה. למה? כי לכולם טוב יותר ללא השביתה. על פי תורת המשחקים, כל עולם הספורט העריך שליגת הפוטבול נמצאת במקום שבו התועלת האופטימלית של כל שחקן ובעלים תהיה שלא לסטות ממנו. אלא שאז החליטו כמה בעלים לנענע את הסירה, ובסופו של מסע מכוער ורווי טינה, הם הגיעו לאותו מקום - המקום שבו אין שביתה. ברור, היו כמה שינויים מההסכם הקיבוצי הקודם, אבל כשבוחנים אותם מול הטלטלה ואיומי ההשבתה של עונה שלמה, מגלים שהם קטנים מאוד.

המקרה שונה מאוד עבור הליגה שכרגע מושבתת, ה־NBA. כאן יש לא רק הפסדים על הנייר של מיליארד דולר בשלוש שנים, אלא גם ויכוח לגבי עצם ההפסד: האם הוא אמיתי או חשבונאי ונועד להתחמקות ממסים. כך או כך, לא מדובר בליגה רווחית כמו הפוטבול, ולכן לבעלים יש הרבה פחות מה להפסיד במקרה של שביתה.

2. לליגה ייחודית יש יותר כוח ביחס לשחקנים

לשחקני הפוטבול אין מה לעשות במקרה שאין ליגה - מכיוון שאין מקבילה לליגה הזו בשום מקום בעולם. לשחקני ה־NBA אמנם אין ליגה שמציעה את הסכומים שמשולמים להם בארצות הברית, אבל כפי שראינו מסיפור המעבר של האולסטאר דרון וויליאמס לטורקיה, ועוד קודם לכך, מעברו של סטפון מרבורי לסין, יש להם מה לחפש במקומות אחרים בעולם. גם לליגת ההוקי יש מקבילות, אם כי עניות בהרבה, באירופה. הבאים בתור הם שחקני הבייסבול, שבו יש המון ליגות ברמה טובה בעולם, אבל רק ליגה אחת, ביפן, שיכולה לשלם סכומים יפים, אם כי גם כאן הסכומים לא דומים לאלו שמשולמים לשחקנים בליגה העליונה בארה"ב.

שחקני גרין ביי פאקרס רוכבים על אופניים עם האוהדים. כשכולם יכולים להפסיד מהשביתה, אף אחד לא רוצה אותה צילום: איי פי

3. ספורט גלובלי = בעיות גלובליות

בהמשך לסעיף הקודם, ככל שענף הספורט הוא גלובלי יותר, כך התיקונים בו צריכים להיות תקפים עבור כל הליגות. תארו לכם שהפרמיירליג האנגלית מחליטה להוסיף תקרת שכר, או תקרה על ההעברות של השחקנים, שני נושאים שעלו בעבר בדיוני הליגה. האם שחקנים מהדרג העליון, כמו ליאו מסי וכריסטיאנו רונלדו, יחשבו בכלל לעבור אליה? ומה יגיד וויין רוני כשיגידו לו שהשכר שלו צריך לרדת עבור טובת הקבוצה? מדוע שלא ידרוש באופן מיידי העברה לברצלונה או לריאל מדריד? אפילו מילאן או הליגה הצרפתית ייראו לפתע אטרקטיביות, רק משום ששם אין חוקים ואין מגבלות שכר. במילים אחרות, בעיות של ספורט גלובלי דורשות פתרון גלובלי - וכמובן שפתרונות כאלה הרבה יותר מסובכים, כי יש יותר אנשים, יותר דעות, ויותר אינטרסים מנוגדים. נהוג לומר על הכדורגל, הגלובלי ביותר מכל ענפי הספורט הקבוצתיים, שהוא סובל מהניהול הגרוע והמושחת ביותר,מה שמותיר אותו מאחור מבחינה פיננסית ביחס לפוטבול, שהוא ענף שמשוחק באופן מקצועני כמעט אך ורק במדינה אחת. זה נכון. אבל לכדורגל גם יש מערכת אינטרסים ולחצים הרבה יותר סבוכה מזו של הפוטבול האמריקאי.

4. כאשר רוב הקבוצות מפסידות - תהיה שביתה

ב־1994, השנה שלפני שביתת הבייסבול האחרונה, 20 מ־28 הקבוצות שהרכיבו את הליגה אז הפסידו כסף. לפני 2004, השנה שבה פרצה שביתת ההוקי הגדולה שביטלה עונה שלמה, 19 מ־30 הקבוצות הפסידו כסף. ב־2011, השנה האחרונה שלפני שביתת ה־NBA הנוכחית, "70% מהקבוצות הפסידו כסף", לפי הבעלים. הנקודה היא פשוטה: מכיוון שהליגות הן ישויות שנמצאות בבעלות משותפת של הקבוצות, כלומר בבעלות משותפת של הבעלים, מידת הלוחמנות תעלה כאשר תיווצר מסה של בעלים שמפסידים כסף.

אבל בעסקים הרבה פעמים מפסידים כסף, והרבה פעמים זה לא נורא כל כך - אחרי הכל יש משחקים חשבונאיים שמכוונים ליצור את ההפסדים, כי הם יוצרים הקלות מס, שזה הממתק שכל מיליארדר הכי אוהב. מכאן, שהצד השני של המספרים האלה חשוב יותר: החלק של השחקנים בהכנסות. בכל פעם שזה מתקרב ל־60%, הבעלים הופכים ללוחמניים. ב־1994 שכר השחקנים בבייסבול חצה את רף ה־60% לראשונה (ולאחרונה) בהיסטוריה. בהוקי, לפני השביתה, שכר השחקנים חצה את רף ה־70% מההכנסות. ב־NBA השחקנים קיבלו 57% בשנים האחרונות (אם כי זה תלוי את מי שואלים), וגם בפוטבול, הבעלים החליטו לצאת מההסכם כאשר הרף התקרב ל־60%.

בכל פעם שזה קורה, הבעלים מרגישים שמשהו לא בסדר. יש בכך משהו אנושי יותר ממספרים, הרי 30 אנשים שמתחלקים ב־40% מהעוגה עושים הרבה יותר ממאות אנשים שמתחלקים ב־60% ממנה, אם כי כמובן כל ההוצאות נופלות על אותם 30. כל מי שלמד כלכלה ופסיכולוגיה מכיר את המשחקים שבהם אנשים מקבלים סכום מסוים ויש לחלקו ביניהם. הטריק הוא ששניהם חייבים לאשר את החלוקה - אחרת שניהם נשארים עם כלום. בתיאוריה, לראשון יש יתרון: הוא יכול להציע לשני רק 1% מהסכום, ועדיין מבחינה כלכלית לשחקן השני עדיף לקחת את הסכום מלסרב, שכן אז יישאר עם כלום. אלא שהמחקרים הראו שכשהסכום שמוצע לשני נמוך מדי, הכלכלה הופכת משנית, והעלבון האישי הופך לגורם חשוב לו יותר. נראה שבעולם הספורט הווטו של הבעלים עומד על בערך 55% מהעוגה.